יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

פרשיית הזהב הלח

28/09/2010 גיץ’ – צ’נק

עוד יום בטבע הפראי של צפון אתיופיה. היום הנוף הזכיר את הנוף שיצא לי לראות באיזור הר קניה, עם צמחי הענק והפעילות הגעשית שיצרה הרים מהקרקע כאילו היתה פלסטלינה.

כבר אחרי חצי שעה התמזל מזלנו לראות חיה נדירה – שועל\זאב סמיאן – חיה אדומה שהביולוגים עדיין לא החליטו אם היא שועל או זאב. בכל מקרה הבעיה תיפטר בקרוב מאד – זאת מפני ששועלי\זאבי הסמיאן יעלמו מן העולם. את השועלזאב ניתן למצוא רק כאן בהרי הסמיאן ומעריכים שנשארו רק כ100 פרטים – שמהר מאד יכחדו…

 

Simien Wolf/Fox
שועלזאב סמיאן

 

בהמשך עברנו בנק’ ה”מפורסמת” ביותר בטרק – Imet Gogo (יש לבטא במלרע). נק’ תצפית יפיפיה שמשקיפה על האיזור כולו.

 

Imet Gogo
הנוף הנשקף מ-Imet Gogo

 

בדרכים פגשנו מידי פעם את “ילדי הסמיאן” ששמחו לקבל כל פסולת שרק נשליך לעברם…

 

“ילדי הסמיאן”

 

בהפסקת הצהרים, גרום – המדריך המקומי עשה “קונצים” לילדים. הוא ביקש מהם לשיר – והקליט אותם בטלפון. הם נדהמו לשמוע את עצמם מוקלטים וביקשו עוד ועוד. תוצאת לואי של אותו שעשוע תמים של גרום - הוא שה”נעימה” הבאה המשיכה להתנגן לי בראש עד סוף הטיול…

 

מקהלת “ילדי הסמיאן”

 

לא יודע למה זה הפתיע אותי אבל בניגוד למה שהייתי מצפה – היחס לבעלי החיים כאן באפריקה הוא די נוראי. מרביצים להם בעוצמה, קושרים אותם וכמובן זוללים אותם בתאווה. בכל ההפסקות למשל, בזמן שהוא לא הרביץ לפרד, קשר “נער החמורים” את ראשו של הפרד לרגלו – מה שהכריח אותו לאכול, לא איפשר לו לברוח – וגם כנראה כמעט תלש לו את הראש מהמקום...

 

חיות עם מבט מטופש

 

כמו מידע פנימי בבורסה או סיגריות בכלא, באתיופיה ה”זהב הלח” הוא המגבונים הלחים – פיסה קטנה של ניקיון בעולם שכולו… אחר. אבל מה שבא בקלות הולך בקלות – ובאופן תאורטי – חיה פרימיטיבית שלא יודעת לכלכל את הצרכים שלה – עלולה לסיים לך את כל אספקת ה”זהב הלח” באקט אחד חסר אחריות.

 

Ignorance is bliss
פני פוקר – מי לקח את ”הזהב הלח”

 

בתצפית הבאה אליה הגענו, המזל כבר לא היה לצידנו וכל התהום היתה מכוסה בערפל כבד. מדי פעם התפזר לשניה הערפל ויכולנו לראות את הפיר העצום שלמרגלותינו.

 

Gerald living on the edge
ג’רלד מנסה להפוך למבזקון בynet

 

עשינו היום דרך ארוכה. מאזור המאהל ניתן היה לראות שוב את Imet Gogo – מה שעזר להמחיש ויזואלית את המרחקים הגדולים אותם אנו גומעים  ברגל.

 

Dusk at Chennek camp
Imet Gogo – כפי שנראה מהמאהל שלנו

 

הקבוצה כבר התחילה להתגבש והערבים במאהל היו נחמדים. אחת הפעילויות הקבועות שלנו אחרי ארוחת הערב היה משחק טריויה משותף. היו בקבוצה אנשים שונים וכל אחד הביא איתו ידע אחר לחלוטין – מחשבים, ביולוגיה, גאוגרפיה, היסטוריה ומתמטיקה. אה.. ויש את ג’רלד שנולד בתק’ המפץ הגדול ומאז סופח לתוכו ידע בכמויות אדירות…כל אחד תרם משהו כשרק נושא הטיולים היה משותף לכולם.

 

Chennek camp
לילה טוב אתיופיה

 

המשך יבוא…

יום שני, 27 בספטמבר 2010

בעקבות החרבדים

 

27/09/2010  סאנקבר – גיצ’

בוקר חדש ושמשי הגיע נושא עימו ריח מפנק של כפות רגליים עצומות. זהו יום ההליכה המלא הראשון שלנו – יצאנו מוקדם מוכנים להרפתקאות

 

בוקר שמשי על הרי אתיופיה

 

היום החליף את נער החמורים שלנו אתיופי מבוגר שלא ממש הצלחתי להתחבב עליו. התגובה היחידה שהצלחתי לחלץ ממנו היא פרצוף “לא מרוצה” בכל פעם שליטפתי את החמור שלו…

 

אין חמור כבעל ניסיון

 

המסלול עבר בשטחים חקלאיים אתיופיים המעובדים בעזרת ציוד חקלאי פרימיטיבי. ההרגשה היתה כאילו חזרנו אלף שנים אחורה בזמן.

 

Living modern life
שר המדע האתיופי בודק אבטיפוס חדשני למחרשה

 

עברנו במפל גבוה בשם ג’ימבר. הנופים בטרק בהחלט פראיים ובתוליים כפי שציפינו. בכל היום הזה לא ראינו נפש חיה. כלומר – חוץ מנפשות של חיות בר למיניהן.

 

Jimbar waterfall
מפל “ג’ימבר”

 

הרי הסימיאן

 

לקראת ערב הגענו לכפר בשם גיצ’. בגיצ’ פגשנו את האנשים הלבנים היחידים שנראה בכל הטיול הזה – ה”חֶרְבַדִים”. ה”חרבדים” הם בעצם סוג של “גרמנים” שפיתחו מודעות ולכן הם “מבינים” כשאומרים בעברית “גרמנים” – ולכן יש לכנותם “חרבדים”.  החרבדים דיברו בינהם חרבדית שוטפת וניחנו בחוש הומור די מחורבד - למעשה מלבד חבדיותם אין לי ממש סיבה לספר עליהם…

 

Geech
קלאב-מד גיצ’

 

Catch the chicken
מקומיים בגיצ’ וארוחת ערב ארוזה בנוצות

 

המלווים שלנו קנו מהמקומיים ביצים וכמה תרנגולות והכינו לנו ארוחת ערב מלכותית. החברה המקומית איתה טיילנו הייתה מדהימה - הציוד היה מצויין והטבח הכין אוכל מעולה שהיה טרי יותר ממה שכנראה אי פעם נאכל. בכל ערב נקנו חיות שחיש מהר הפכו לארוחת ערב טעימה. האוהלים שהקימו עבורנו היו גדולים ומצויידים בפנסים – והמזרנים עבים ונוחים.

 

Good Night Geech
לילה בגיצ’

 

המשך יבוא…

יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

הרי הסימיאן – הנה אנחנו באים

26/09/2010  דברק – סאנקבר

היום סוף סוף ניגש למטרה לשמה התכנסנו באתיופיה – טרק בהרי הסימיאן. את חצי היום הראשון העברנו בנסיעה – לא לפני שהחזרנו את חובנו לעם וביקרנו בבית הקברות היהודי שבגונדר.

Jewish Cemetery
בית הקברות היהודי בפאתי גונדר


ככל שהתקרבנו לאזור הרי הסימיאן פני השטח נהיו יותר הרריים בעוד פניהם של האתיופים יותר שדופים.

 


View on the way to Debark
הדרך לדברק

 

היעד הבא היה דברק – הדבר הכי קרוב לעיר שהכי קרוב לנקודת היציאה לטרק או במילים אחרות – חורבה שאינה ראויה למגורי אדם :)

 

מרכז דברק – מנהטן של החיידקים

 

תופעה שנתקלנו בה כאן לראשונה היא שמישהו תרם לאתיופיה כמות של שולחנות foosball, וכמעט בכל חור אפשר לראות ילדים אתיופים מתגודדים סביב שולחנות כאלה ומנסים להבין איך הם בדיוק אמורים לאכול את זה…

 

ה”ספורטק” של דברק

 

מדברק הגענו מהר לנק’ היציאה לטרק והתחלנו את ההליכה לכיוון המחנה הראשון שלנו בכפר המוסלמי סאנקבר. את מעט שעות ההליכה שהיו לנו להיום הלכנו בערפל כבד. מידי פעם צצו מבין העננים חבורה של ילדים שניסו למכור לנו מזכרות ריחניות.

 

קולקציית 2011 כבר כאן –בסימן סחבות פרחוניות


כבר ביום הראשון של הטרק יצא לנו לפגוש את אחת מהחיות האנדמיות (שאפשר למצוא רק באתיופיה ורק בהרי הסימיאן) - הג’ילדות. ג’ילדה היא סוג של בבון שנמצא בסכנת הכחדה. קל היה להבחין שכשאנחנו התקרבנו לג’ילדות הן התעלמו מאיתנו לחלוטין – אבל כשהמלוים האתיופים התקרבו, הן נסו על נפשן תוך השמעת צווחות איומות. קשה יותר היה להבחין בריר שהופרש בצורה מוגברת בפיו של “נער החמורים” שלנו למראה הג’ילדות. (על דאגה, “נער החמורים” עוד לא אמר את מילתו האחרונה בבלוג…)

 

קופיף ג’ילדה מבסוט מהחיים


הג’ילדה מעבירה את רוב זמנה  בפליית פרעושים מג’ילדות אחרות ואכילתם. לא משהו שמצדיק את המשכיות גזע הג’ילדה – אבל בכל זאת חיה חמודה. כשהן לא זוללות פרעושים אפשר לראות אותן משתוללות וצווחות אחת על השניה בהתלהבות.

 

זה לא מה שזה נראה…

 

Get outa here
באמאש’ך חלאס עם הפרעושים

 

מידי פעם כשהערפל קצת התפוגג יכולנו לראות את הנופים שמצפים לנו בימים הבאים. הרי הסמיאן הספיקו כבר לגבות קורבן אחד - נפרדנו משוקי היום – שפיצלח לעצמו את הרגל.

 

ערפל בהרי הסימיאן

 

תם יום ההליכה הראשון והקצר יחסית. מתן ואני ישנו לראשונה זה לצד זה והתנסינו בטקס “מקלחת המגבונים” – טקס שישנה את מערכת היחסים בינינו ואת תמימות הנעורים שלנו לעולמים :)

 

Finally, First night in nature
מתן בעידן  ה”פוסט-מקלחת-מגבונים”

יום שבת, 25 בספטמבר 2010

בלחי החמור – חמור חמורותיים

רגע לפני הטרק האינטנסיבי, מחכה לנו עוד יום עמוס בחוויות והיכרות מקרוב עם התרבות האתיופית בחיי היום יום. נבקר בגונדר, בשוק מקומי, בכפר יהודי וכמעט נהרג :)

25/09/2010 – גונדר

קמנו בבוקר בבהר-דר כשמתן מכוסה כולו בעקיצות יתושים :) ויצאנו לדרך הארוכה בכיוון גונדר. נסענו בכביש היחיד(!) באתיופיה שסלול בחלקו (שמו האופטימי – כביש 1). כבר בתחילת הדרך שמנו לב לשיירה אינסופית של אנשים שצועדים בצד הדרך (רובם יחפים). גרום, המדריך המקומי, סיפר לנו שהיום שבת ואנשים הולכים לשוק הקרוב כדי למכור\להחליף סחורה. עד כאן זה נשמע הגיוני, אבל אז הוא הוסיף שהשוק הקרוב נמצא במרחק 4 שעות הליכה!

 

Gondar-4
שלוש שעות שאני מחפש את השוק לא יכלו לשים שלט קטן ... שוק

 

התחלנו לקבל חצי מושג על איך באמת חיים כאן. באתיופיה יש כ90 מיליון תושבים – רובם עניים מאד. אנחנו נמצאים באזור “העשיר” של אתיופיה… זה הגיוני לגמרי מבחינתם ללכת 4 שעות לשוק, להחליף סחורה ולחזור בעוד 4 שעות הליכה הביתה. עוד מנהג אתיופי מגניב שאפשר לראות בתמונות - גבר תמיד ילך עם משהו ביד – אם אין לו מה להחזיק, זה יהיה סתם מקל…

 

Gondar-5
האתיופים באים (זה באמת קורה…)

 

הדרך היתה יפה מאד, וככל שהתרחקנו מבהר-דר זה נהיה נדיר יותר ויותר לראות עוד מכוניות על הכביש מלבדינו. עלינו קצת בגובה, והנוף התחיל להיות הררי

 

הדרך לגונדר

 

לקראת גונדר עצרנו בשוק מקומי שהיה עמוס באנשים בצורה לא הגיונית. למרות שזה לא הרגיש ככה, זה נחשב בטוח להסתובב בשוק. מתן, שמשום מה הרגיש מאד חברותי באותו הרגע, התחיל לשוחח עם נער חמוד שידע אנגלית בסיסית. הנער, שבמהלך כל השיחה לפת בידיו כמות מטרידה של רגליים שמחוברות לתרנגולות חיות למכירה, סיפר על הלימודים שלו ועוד כל מיני שטויות. כל הסיטואציה עוררה התרגשות רבה - לא בכל יום יוצא לחברה האלה לדבר עם איש לבן (ועוד בכזה גודל..). מהר מאד התאספו סביבנו כמות מוגזמת של אנשים. אני ברחתי משם ברגע שקלטתי ילד מלטף את היד השעירה שלי בסקרנות.

 

פתאום מתחשק לי להיות חברותי -  Part 1

 

פתאום מתחשק לי להיות חברותי Part 2 – מתן בתוך הבור שהוא חפר לעצמו :)

 

למרות שבאמת לא היה שום איום, ההרגשה היתה ממש לא נעימה, ומהר מאד מצאנו את עצמנו סגורים בתוך האוטובוס מוקפים בהמוני סקרנים.

 

אני רק שאלה…

 

חילקנו קצת עטים, סוכריות ובירים לילדים נבחרים והמשכנו בנסיעה. כבר למדתי שעטים זה אטרקציה פה, אז הפעם הבאתי קצת תחמושת מהבית… מכיוון שהסבירו לנו שהמושג של עודף לא ממש קיים פה, אז פרטתי בשדה הרבה שטרות של ביר בודד. תמיד היו לי בכיס כמה שטרות של ביר שזכו לכינוי “כסף כושים”. ילדים חמודים שלא הציקו ולא עצמו עיניים בתמונה הפכו מייד זכאים ל”כסף כושים”. (הבהרה: אין בביטוי “כסף כושים” כוונה ללעג או גנאי – זה פשוט היה מצחיק מידי מכדי לא להשתמש)

 

ילד חמוד עם שטיח מטופש על הראש – “זכאי לכסף כושים”

 

בדרך מהשוק לגונדר קרה הארוע הכי הזוי בכל הטיול הזה. הנהג שלנו התחיל לעקוף במהירות רכב איטי כשלפתע הוא רואה שבאמצע הכביש הולך איש שמוביל חמור עם שקים. הוא ניסה להתחמק מהם אבל ללא הצלחה גדולה – הוואן פגע בלחי של החמור והפיל אותו. הוואן ירד מהכביש עד שכמעט התהפך מחוץ לשוליים. זה היה מפחיד בטירוף ויצאנו מזה די במזל אחרי שבראש כבר דימיינתי את המבזקון השולי בynet שמספר על התקרית…

 

Running Over a Donkie!
חמור מפוצלח

 

Donkey juice
פנס ברסק חמורים

 

בסך הכל הנזק היה נסבל, והחמור אפילו שרד כמעט לגמרי את הפגיעה. מבחינתנו התאונה עצמה היתה רק ההתחלה של ההרפתקה. בסיטואציה המוזרה הזאת יצא לנו לחוות קצת איך באמת מתנהגים האתיופים אחד לשני – בלי כל התיירים שבאמצע… תוך שניות התאספו המון אנשים והתחילו לעזור לאסוף את הסחורה של האיש (גרגרים מסוג כלשהו..) הנהג שלנו עם המדריך הלכו גם הם לעזור והחלו במשא ומתן. כל הארוע התנהל מבלי שתהיה אף הרמת קול או כעס. הנהג הסביר לסוחר (שכונה “אובמה” בגלל חולצה שתרם לו איזה אמריקאי) שגם לו יש עלות של תיקון הרכב, וחוץ מזה שהחמור נראה בסדר גמור. אובמה חשב שמגיע לו פיצוי בסך חמור מלא (כ 75 דולר). אחרי שלא הצליחו לישב בינם את ההדורים ההחלטה היתה לנסוע לחפש שוטר שיפסוק בנושא. אספנו את אובמה איתנו ונסענו לחפש שוטר בכפר קרוב. די מהר איתרנו צמד שוטרים ואחרי שיחה קצרה הוחלט להביא אותם למקום האירוע. הצטופפנו עכשיו בוואן עם אובמה ועם שני השוטרים בדרך אל מקום האירוע.

 

מצטרפים לחגיגה – אובמה והשוטרים

 

במקום האירוע השוטרים לא עזרו יותר מידי והכריזו שזהו לא “איזור השיפוט” שלהם וצריכים לנסוע למשטרת המחוז. בינתיים באוטובוס גרום (המדריך המקומי) הסביר לנו שבמקרים של מחלוקת בין מישהו ש”יש לו” מול מישהו ש”אין לו” אף פעם לא פוסקים לטובת “זה שאין לו”… “זה שיש לו” ישלם – השאלה היא רק כמה.

 

חי ממקום האירוע – אובמה, שוטרים והנהג במשא ומתן

 

החברה המקומית שלחה לנו וואן חלופי בעוד “החבורה” – השוטרים אובמה והנהג שלנו נסעו למשטרה לעשות משא ומתן. אז מה למדנו מכל הסיפור הזה? נראה שהאתיופים הוגנים איש אל רעהו ומוסריים בדיוק כפי שסיפרו לנו. עוד דבר מעניין שאפשר ללמוד מהסיפור הוא ערך הזמן פה. נראה שבדיוק להיפך ממה שאנחנו רגילים - להכל כאן יש ערך - חוץ מלזמן. הסוחר שהיה באמצע הדרך לאנשהו עזב הכל כדי לנסוע איתנו, הנהג שגם הוא היה באמצע עבודה גם התפנה. השוטרים – שאפילו לא היו קשורים לכל זה פינו את כל היום שלהם (שכנראה לא היה עמוס ממש) והצטרפו לחגיגה… אין צורך לציין כמובן, שלכל אורך האירוע כל בן אדם שהיה ברדיוס של 5 קילומטרים מאיתנו התגודד סביב האוטובוס ועקב אחרי ההתרחשויות…

 

ילדים סקרנים באמצע יום עבודה

 

משם המשכנו לארוחת צהרים במלון בגונדר.  חצי מהקבוצה רצתה לנסות לאכול במסעדה מקומית במקום במלון על אף ההמלצה ההפוכה לגמרי שקיבלנו. גרום לקח אותנו למקום שהוא אוהב והבטיח שהמקום נקי יחסית... לראשונה באתיופיה טעמנו מהאוכל המקומי שלהם – אינג’רה. האינג’רה היא פיתה שמזכירה את הלחוח התימני רק עשויה מטף שהופך אותה לחמצמצה. על האינג’רה, שמשמשת כצלחת, מגישים כל מיני פרוסות מחיות מתות. היה טעים ויחסית נקי (מגרד מלמטה את הציון “0 כוכבי נמלה לניקיון..”)

 

Injera
אינג'רה - אוייב מספר אחת של הקיבה המערבית

 

לא לגמרי היה ברור איזה חיות הונחו על האינג’רה אבל אכלנו… על הקירות המסעדה, בין דיוקניהם של קיסרי אתיופיה, היו תלויים כל מיני פוחלצים מאולתרים שהיו אמורים כנראה לעורר את תאבונינו.

 

שיקול דעת נכון בבחירת עיצוב למסעדה…

 

כשגרום סיפר לנו שהתוספת הכי חגיגית לאינג’רה זה פיסות בשר חי  - זה כבר היה מאוחר מידי – הסוס הטרויאני כבר הונח בביטננו :). כשחזרנו למלון הכרזתי על “חיטוי רוסים” – אני ומתן שתינו כמעט את כל אספקת הוויסקי שהבאתי עבור הטרק בתקווה שהאלכוהול ימצה את הדין עם כמות הכולרה שדחפנו לבטנות הלבנות שלנו...

משם המשכנו לסיור בעיר העתיקה של גונדר. ראינו כמה ארמונות, כנסיות ובריכה אחת מגניבה שמשמשת לטקסים המוניים. למדנו המון דברים מעניינים על האימפריה האתיופית ועל השליטים שלה, אבל נשאיר את זה לפוסטים הבאים (אולי יהיה לי מצב רוח יותר ממלכתי)... אראה רק תמונה של תקרת כנסיה שצבועה בדם של חיות שהיא כנראה בעלת ערך למישהו כי היא מופיעה על מרבית הטישרטים שמוצעים לתיירים.

 

Debre Birhan Selassie Church
מלא פרצופים שהולכים טוב על טישרט

 

לסיום היום הארוך הזה, ביקרנו בכפר יהודי קטן בו נשארה רק אישה יהודיה אחת וחצי בית כנסת. האישה היהודיה התרגשה לקראתנו וחיבקה כל אחד ואחד רגע לפני שכמו יהודיה טובה לקחה אותנו לפינת המזכרות שלה :)

 

שריד לכפר יהודי שהיה ואיננו עוד…

 

נכנסנו גם ל”בית הכנסת” – שהיה בעצם בונגלו רגיל מבוץ רק שאמרו לנו שהוא “בית כנסת”. ישבנו בבונגלו ולמדנו על ההיסטוריה של היהודים באתיופיה. למדנו על הכינוי פלאשה, על בני הפלאשמורה ועל הקשר המרתק בין העם האתיופי לעם היהודי. שוב זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו – שיכתב או שלא….

הלכנו סוף סוף לישון במלון בגונדר. המיוחד במלון זה שהוא היה העתק מדוייק אחד לאחד של המלון בבהר-דר. כמו עם עניין בתי הבוץ, האתיופים לא ממש חדשניים – אם יש משהו שהם יודעים לעשות, הם יעשו ממנו שוב ושוב ושוב…

המשך יבוא…

יום שישי, 24 בספטמבר 2010

על מקורם של הנילוס המלריה והיתושים

במסגרת טיול הרווקים האחרון בהחלט שלי - נסענו אני ומתן לאתיופיה לטרק בהרי הסמיאן עם קבוצה מאורגנת קטנה דרך “אקו טיולי שטח”. מוטב מאוחר מאשר אף פעם – לעבודת התעוד: היכון, הכן צא:

24/09/2010 – בהר-דר

בטיסת לילה הגענו מתל-אביב לאדיס, ומשם בטיסת המשך קצרה לבהר-דר שהיא “עיר” הבירה של מחוז אמהרה באתיופיה. כמו כדי להזכיר לנו לאן הגענו, עובדי חברת אתיופיאן אירליינס הצליחו לאבד את התיקים של כולנו. אחרי שהבטיחו להשיב את התיקים עד הערב, יצאנו לתור את האטרקציות של האיזור. בהר-דר ממוקמת על גדות אגם טאנה, שהוא מקור “הנילוס הכחול” ובסה”כ אחראי לכ70% מהמים הזורמים לנילוס – או בקיצור “אגם המלריה”. למרות שבעיקרון באזור בהר דר אין “יותר מידי” מלריה, ההנחיה היא לבלוע ולמרוח את כל מה שהאדם הלבן מצא לנכון להמציא כנגד המחלה.

הצטרפנו לצוות של חברת הטיולים המקומית (המעולה) Getts ופנינו לביקור במפלי הנילוס הכחול. אל המפלים הגענו באמצעות הוואן שהוצמד לנו וחציה בשייט של “נהר המלריה” בסירה רקובה שהשכרנו ממקומי. בנק’ זו חשוב לציין שתנינים הם עמידים למלריה וגם אוהבים כפות רגליים לבנות :)

 

סירה מקומית ב-“נהר המלריה”

 

המפלים היו גדולים ומרשימים. קשה להבין למה בחרו לקרוא להם דווקא הנילוס ה”כחול”, אבל מילא. המים אגב מעולים לשתיה על ידי אתיופים – אנחנו נשתה מים מינרלים לכל אורך הטיול…

 

Blue Nile Falls
מפלי “הנילוס הכחול”

 

הצמחיה באיזור המפלים עשירה והאיזור ירוק כולו. בהליכה הקצרה בין הסירה למפלים פגשנו לראשונה את “ילדי המיסטר-מיסטר” ואת הקולגות שלהם “ילדי ה one-bir one-bir” (ביר הוא המטבע של אתיופיה (כעשרים אגורות), ומיסטר זאת המילה היחידה שהם יודעים באנגלית). בהמשך הטיול נכיר עוד זני ילדים – חלקם מתקדמים יותר וחלקם פחות…

 

ילד "מיסטר מיסטר" תופס צל. אוצר מילים מלא: {מיסטר}

 

משם המשכנו לשייט קצר, הפעם בכלי שייט רציני קצת יותר, באגם טאנה. בדרך ביקרנו באי קטן בו טיילנו בין כפרים בדרכנו לכמה כנסיות די משעממות. בכפרים ראינו לראשונה מקרוב את הבתים האתיופיים הטיפוסיים – בנויים משורות של גזעי עץ דקים שמצופים בבוץ(!). לנשים בכפרים הללו, ובעצם לנשים באתיופיה כולה, יש תפקיד אחד בחיים – להסתובב כל היום ולאסוף ענפי עצים להסקה. הגברים לעומתן עסוקים כל היום בלבנות מחדש את הבתים שהתפרקו אחרי שהם בנו אותם מחדש אתמול – אם רק הייתי יודע להגיד באמהרית: “אולי בוץ זה לא רעיון כל כך טוב”…

 

תפקיד האישה באתיופיה

 

האי כולו מכוסה בשיחי קפה. למדנו שהקפה, שמקורו באתיופיה, צומח באופן עצמאי רק באתיופיה (בלי טיפול והשקיה). אחד הסיפורים בנושא “גילוי הקפה” מספר על רועה עיזים תימני שביקר באתיופיה וזיהה שכשהעיזים שלו אוכלות קפה הן הופכות פעילות יותר. היום משתמשים בדיוק באותו הטריק על עובדי היי-טק.

 

ציפור טעימה מסתתרת בין השיחים

 

חזרנו למלון שממוקם ממש על שפת אגם המלריה בו כבר חיכו לנו תיקינו האבודים. בזכות העובדה שהתכוננו לגרוע ביותר המלון הפתיע לטובה. מתן, שלא “האמין” בטיפ שאומר “קח איתך לטיסה את נעלי הטיולים – תמיד!” העביר את היום הבוצי הזה בסנדלים. לא יהיה מופרז להגיד שמתן אימץ קהילה אתיופית קטנה עם כמות חיידקי המלריה שתפסו מחסה בין אצבעות רגליו היחפות. שיקול הדעת של מתן שוב ניכר כשבחר שלא להימרח ברעל בלילה בו ישנים על שפת אגם המלריה – שמלבד היותו מקור הנילוס, הוא גם מקורם העיקרי של “היתושים” :)

המשך יבוא…

סיציליה חלק ד׳ - סירקוזה

את הטיול בסיציליה קינחנו בעיר הנמל סירקוזה. העיר העתיקה הזאת מושכת אליה המוני תיירים בעיקר בזכות ההיסטוריה העשירה שלה. התמקמנו בדירה ששכרנו ...