אל בקתת אולד מוזס

היום נכנס ל”שמורת הר קניה” דרך שער Sirimon (גובה 2650 מ’) נטייל באזור השער של השמורה, ולקראת הצהריים נתחיל לעלות למחנה Old Moses (נקרא גם Judmeier Camp) ללינה (3350 מ’).

27/01/2010 – אל בקתת Old Moses

השמש האירה על המחנה הצנוע שלנו ובישרה על יום חדש של טיול.
קשה לתאר את ההרגשה, כשהמחזה הראשון שאתה רואה כשאתה מציץ החוצה מהאוהל - הוא להקת זברות, שבדיוק כמוך, עדיין לבושות בפיג’מת הטיולים שלהן!
מרוב התלהבות קמתי והתחלתי לנופף אליהן בשמחה. בשניה שהרמתי את היד הזברות החלו בבריחה  היסטרית אל תוך היער, מה שסיים את הסצינה הרומנטית והשאיר אותי עם גיל באוהל צפוף ומלא נשימות של טרום צחצוח שיניים :)

 

בוקר במחנה

 

תמיד חשבתי שזברות הן תרגיל שיווקי של בעלי גני החיות - צובעים חמורים כדי למשוך קהל בעלות זניחה של חמורים פשוטים.
זה גאוני - העור של הפיל מחוספס מדי, ולא יתפוס את הצבע, אריה יבלע אותך אם רק תהיה טיפש מספיק להתקרב אליו עם מכחול- חמור הוא חמור מספיק כדי פשוט לעמוד שם בזמן שאתה צובע אותו :)

היום היה בינוני למדי מבחינת נופים. את החלק הראשון של היום בילינו בהליכה באזור השער של השמורה, והסברים על הפרחים והסגולות של הצמחיה באיזור.
לא מעניין מידי, אבל מצחיק היה לחשוב איך בהיעדר מדע מסודר הגיעו לכל הממצאים האלה. בכל הסבר ששמענו, יכולתי לדמיין כמה כושים נהיו כחולים מלנסות לאכול את הצמח המתאים לבעיה שלהם :)

איזשהו צמח מסוג ”אדום”  סביר שלא מעט כושים טעמו אותו וחיכו לראות מה קורה להם

 

אני וגיל ניצלנו את היום בעיקר כדי להתחבר עם סמיאן.
סמיאן הוא מקומי משבט המסאי מרה, שהצטרף אלינו לטיול.
תמצית הסיפור: מדריכת טיולים ישראלית אימצה וגידלה אותו כאן בקניה, והחליטה לקחת אותו לטיול באפריקה.
בלי קשר לכל הטלנובלה הזאת, שלא ארחיב אליה כאן, הרווח היה כמובן כולו שלנו – מה הסיכוי שיצא לך לבלות שבוע עם מסאי – ועוד  אחד בגילנו!
כשאני אומר בגילנו, אני מתכוון בערך בגילנו, כי אף אחד לא באמת יודע מתי הוא נולד!

לקחנו את ההזדמנות בשתי הידיים והחלטנו שעד סוף היום נהיה החברים הכי טובים שלו.
כמו בכל משימה מתוכננת היטב הוגדרו יעדים ומדדים. המדד שבחרנו היה שעד סוף היום, אנחנו צריכים להצטלם עם סמיאן כשאנחנו מניפים אותו על הכתפיים.
ברור שאם הצלחנו להגיע למצב כזה, אז הקרח כבר נשבר ומכאן הכל ילך טבעי.
לקח לנו בדיוק את ארוחת הבוקר כדי להשלים את המשימה :)

 

שוברים את הקרח עם סמיאן :)

 

אמנם קבענו משימה ויעדים, אבל זה לא באמת הרגיש ככה, סמיאן הוא ילד בדיוק כמונו והוא שמח שאנחנו היינו בקבוצה לפחות כמו שאנחנו שמחנו שהוא היה…
כל היום הסתובבנו איתו, למדנו המון ובעיקר – מצאנו חבר חדש.

לשבט המסאי יש מנהג לחתוך את החלק התחתון של האוזן ולגלגל אות סביב חלקה העליון. למרות שסמיאן אישר שזה ממש ממש כאב, לפחות זוכים באוזן מגניבה…
הוא הראה לנו תמונה שלו בבגדים אותם הוא לובש ביום יום. בחיים לא היינו מזהים אותו – עם גלימה אדומה צעקנית – וצמידים צבעוניים.
מסתבר שלמורת רוחו, הכריחו אותו בשביל הטיול, להגיע עם נעליים גבוהות.
הוא הראה לנו את הכפכפים שהוא בדרך כלל מסתובב איתם שעשויים מ.. צמיג של מכונית :)

סמיאן הראה לנו עץ שעם הענפים שלו אפשר לצחצח שיניים. השיניים שלו, שהיו ממש לבנות הוכיחו את הטענה שזה הרבה יותר טוב מקולגייט..

 

מקומי פרימיטיבי מנקה את השיניים עם ענף

 

אמנם השיניים של המקומיים לבנות, אבל זה לא בהכרח מרמז על שאר הרגלי ההגיינה שלהם. סמיאן סיפר, שאמנם הוא מתרחץ כל יום, אבל הרבה אנשים מתרחצים פה בערך פעם בשבוע, והמבוגרים לא מתרחצים בכלל (!)
המנהג הכי דוחה של בני המסאי הוא שתיית דם של פרה מעורבב עם חלב.

טוב, נראה לי שזה מספיק קוריוזים של מקומיים להפעם…
הטיפוס היום לא היה קשה במיוחד. הגענו לקראת ערב למחנה, בו כבר היה קר. במחנה היו צריפי פח פשוטים למדי עם מיטות קומותיים בסיסיות.
כשהיגענו למחנה, סמיאן שכנראה היה צריך לעמוד ביעדים שהציב לעצמו להיום, ביקש להצטלם כשהוא מרים אותנו :)

 

שקיעה על מחנה שיפטון

 

האטרקציה העיקרית במחנה היתה חבורה של שבדיות צעירות שהגיעה לחלוק איתנו את הבקתות (אומרים שגם היו שבדים בנים שם, אבל לא ממש שמנו לב לזה).
אפילו השבדיות, שחלקן הגיעו עד למחנה עם מכנסיים קצרים, התחילו לקפוא כאן ולהתעטף במלא שכבות (מה שהפך אותן למעניינות בדיוק כמו שבדים…)  
אכלנו ארוחת ערב חמה, הצקנו קצת לשבדיות והלכנו לישון אחרי עוד יום ארוך של טיול

עם אינגה והלגה בערב שירי ארץ ישראל היפה

המשך יבוא…

בעקבות קקי הפילים

אפילו המיטה הזוגית הקטנטונת שחלקנו, והמריבות על השמיכה לא הפריעו לנו סוף סוף לישון. קמנו עם כוחות מחודשים ליום של התאפסות.

26/01/2010 – בעקבות קקי הפילים

בשעות הבוקר מדריך מקומי ערך לנו סיור בעקבות פילים.
הלכנו בשבילים שיצרו הפילים ביערות שבמורדות הר קניה, כדי ללמוד על אורח חייהם ובעיקר על מוצא פיהם (זה הטבעתי)

נכנסים ליער

למדנו איך פילים משחיזים את השנהבים שלהם, ואיך הם מתגרדים על העצים. למדנו שפילים יודעים מה לאכול כדי למנוע עצירות, שלשולים ושאר בעיות. מה שמגעיל בכל הסיפור, זה שפילים אוכלים דברים כל כך בריאים, שבריא אפילו לאכול את הגללים האיומים שלהם !?

פילים הם לא חיות אלימות, אבל מתוך התגוננות, או אם בטעות דרכת להם על החדק, הם עלולים לנקב אותך עם החיתים שלהם, לרמוס אותך עם המשקל העצום שלהם (שיכול להגיע גם ל10 טון), או כמובן לדגדג אותך למוות בעזרת החדק המגוחך שלהם.
בשל תופעות לואי פיליות פליליות אלו, הצטרפו אלינו לטיול מלווים מקומיים עם רובים שהגיעו הישר מבסיס התחמושת של גרמניה מתקופת מלחמת העולם הראשונה.

הסתובבנו קצת עם המאסף מביניהם, שלא בטוח אהב את כל החוכמות שלנו.
הוא לא הפסיק התעקש שהוא לא צייד פילים, ושאין שום תרחיש שאנחנו יכולים לארגן בו הוא ירה בפיל.
הוא מעולם לא טעם פיל, לא הכין ספה מעור של פיל, והבית שלו לא בנוי מחדקי פילים!

במקרה שפיל יתקוף אותנו, הוא ינסה להפחיד אותו עם יריות באויר. ואם זה לא ילך, הוא פשוט יצפה בפיל משמיד אותנו. אחרי הכל – אנחנו אלה שבאנו לבית של הפילים...
הוא חזר ושינן שהוא אוהב את הפילים והוא כאן כדי להגן עליהם.

אנחנו עם צייד הפילים המיומן שזכה לכינוי ”אימת השנהבים”

חוץ מסיפורי גללי פילים, ראינו ביער כל מיני תופעות מעניינות כשהבולטת בהן ששלטה ביער, היתה סוג של פיקוס שגדל כטפיל על עצים אחרים. ממש ניתן היה לראות איך גזע העץ המארח מציץ מתוך חיבוק הדב של הפיקוס. מה שמפגר בכל הסיפור, זה שאחרי כמה זמן, הפיקוס חונק את העץ המארח, ואז שניהם מתרסקים ומתים...

עוד אורח ביער הפילים (תמונה: יואב גז)

מיער הפילים המשכנו לנסוע לכיוון שער סירימון של שמורת הר קניה. בדרך עברנו בנניוקי וביקרנו בשוק המקומי.
השוק היה עמוס ומטונף, אבל היה חוויה מעניית. חוץ מהדוכנים שמרכולתם היתה זרוקה על הרצפה, החנויות הרבות שהיו בעיר נראו כמו שוק אחד גדול. באותה החנות אפשר לקנות שעון, נייר טואלט, מגרפה או עז.
נחמד היה לראשונה להסתובב בין המקומיים ולראות את חיי היום יום שלהם.

אשה ”נניוקית” סוחבת שק תפוחי אדמה, ושק ילדים - נניוקי

 

אשה ”מניוקית” תולה כביסה

המשכנו בדרכנו לכיוון שמורת הטבע כשבדרך עצרנו בקו המשווה. על הקו עשינו את ניסוי המים המסתובבים, בו 20 מטר מצידו האחד של הקו מים מתנקזים עם כיוון השעון, ומצידו השני נגד.
או בקיצור, אטרקציה מפוקפקת למדי...

סמיאן בקו המשווה עם ערכת הניסוי

 
משם המשכנו דרך שדות התה, וכל מיני כפרים שכוחי אל כדי להגיע לשער שמורת הטבע של הר קניה.

משועממים באמצע הדרך

הגענו לשער סירימון והקמנו מאהל באמצע היער. מכאן נפרד מהרכב ונמשיך רגלית עד לפסגת ההר. אכלנו ארוחת ערב זריזה שהכינו לנו הטבחים, וישבנו סביב מדורה כדי לשבור את הקרח בין חברי הקבוצה.
למדנו למי כדאי להצמד אם רוצים לקבל הקלות במשכנתא, למי לפנות אם מתפצלחת לך הברך, ולמי פשוט לא להתקרב :)

מחר סוף סוף מתחילים לטפס!

נוחתים באפריקה

בעזרת התירוץ המנצח של חגיגת מסיבת סוף הרווקות של גיל, הצטרפנו שנינו לטרק מאורגן של חברת “אקו טיולי שטח” לטיפוס על הר קניה!

הר קניה הוא ההר שני בגובהו באפריקה ומתנשא לגובה של 5,199 מטר. (הראשון הוא כמובן הקילימנג’רו המפורסם).
אנחנו היינו הצעירים בקבוצה שמנתה 18 איש, כשהמבוגר ביותר בן 63(!)
למרות החששות מתווך הגילאים של הקבוצה, ובעיקר החשש שלי שגיל ישניא אותנו על הקבוצה תוך יום :) , השונות בקבוצה היא ללא ספק אחד הדברים שעשו את המסע הזה לכל כך מרתק.

25/01/2010 - יוצאים לדרך!

טסנו בטיסה איומה עם connection ארוך כל כך בשדה התעופה של אדיס אבבה. שדה התעופה באדיס מזכיר את התחנה המרכזית בתל אביב - רק שלאוטובוסים יש כנפיים, ולכושים אין ידיים (סתם – יש להם ידיים, אבל משום מה הצחיק אותי לכתוב שאין..)

על פני השטח לא קרה פה שום דבר מעניין, אבל מי שהקשיב טוב טוב, יכול היה לשמוע איך בתוך הגופים הלבנבנים שלנו מתרחשת מלחמה - כשטריליוני חיידקים אתיופים משחקים “תופסת נוגדנים” עם הגוף שלנו :)
עם כמות החיסונים שקיבלנו זה לא ממש היה כוחות, וכמסורת האדם הלבן באפריקה, המקומיים מובסים ומפנים את דרכם.

נחתנו בניירובי, אליה עוד נחזור, כדי לפגוש את הצוות המקומי שלנו מהחברה (המצויינת) Gametrackers, שמדריכה באיזור גם טיולי ספארי וגם טרקים:
http://www.gametrackersafaris.com/
עלינו על מעיין משאית שהוסבה לשמש כאוטובוס-שטח, והתחלנו לנסוע לכיוון הר קניה.

הנסיעה הארוכה, למרות שלא כללה אטרקציות מיוחדות, היתה מרתקת – מבחינתי זה הרגיש כאילו נחתנו בכוכב אחר.

איש בר מזל חוזר הביתה עם “מציאה”

בתוך השכונות של ניירובי בהן נסענו היה בלאגן לא נורמלי - כמויות לא הגיוניות של אנשים כשרובם רובצים ללא מעש בכל פינה.
מעט האנשים שכן נראו עסוקים התחלקו לשלוש קבוצות:
הקבוצה האחת כללה אנשים שמתקנים מכוניות שלא נראה שאי פעם יתניעו.
בקבוצה השניה היו אנשים שכולם הציעו למכירה בדיוק את אותה הספה, ובקבוצה השלישית - כמובן – קבוצת מוכרי הקולה.

פאתי ניירובי – סוג של עזה…

אחרי 10 דקות של נסיעה משדה התעופה, פתאום ראינו מרחוק להקה של ג’ירפות מסתובבות כאילו היו חתולי רחוב – ברוכים הבאים לקניה!

ככל שהתרחקנו מניירובי, והתקרבנו לאיזור הר קניה התחלפה הצפיפות הנוראית של ניירובי במרחבים גדולים של שדות ירוקים. השדות הם בעיקר שדות קפה, תה ואננסים – שדות אינסופיים של אננסים!

מחוץ לעיר פחות רגילים לראות תיירים, ובכל מקום בו עברנו משכנו תשומת לב.
מהר מאד גילינו שהקנייתים (לפחות אלו שמחוץ לעיר) משוגעים על ניפנופים! נופפת להם מהחלון לשלום – עשית להם את היום.
מצד שני – כשמצלמים אותם מבלי לנופף - הם עלולים להתעצבן :)
מאותו הרגע גיל מונה למנופף ראשי – הוא נופף, וכשהם באקסטזה, ולפני שיש להם הזדמנות למחות - אני מגיח לצלם!

עוד קורבן תמים של שיטת “נופף-צלם”

במהלך הנסיעה עצר אותנו סוחר שהציע לנהג לקנות שור במחיר מציאה של 200 דולר.
בהמשך עצרנו לאכול ארוחת צהריים שהוגדרה כ“כללית”.
כשגילינו שאננסים בגודל הראש שלנו עולים פחות מדולר, הארוחה הפכה לארוחת אננסים!

ילדים סקרנים מדמיינים מה יהיה הטעם שלנו מבושלים ברוטב אננס (מממ… אננס)

בהמשך נגלה לעינינו ההר שלשמו הגענו עד הלום – הר קניה.
בדרך כלל בשעות היום פסגת ההר מכוסה בעננים, ולא ניתן לראותה. אבל לכבודנו העננים התפזרו וזכינו לראשונה לראות את הר הגעש העצום. קוטרו של ההר הוא כ50 קילומטר.

הר קניה מציץ מן האופק

את היום הארוך הזה שהתחיל עוד בתל אביב סיימנו בLodge נחמד מאד בשם Castle Forest Lodge:
http://www.castleforestlodge.com/
טרפנו את ארוחת הערב הטעימה שהגישו לנו, ושבאנו לצאת לבקתה, הציע אחד מעובדי המקום ללוות אותנו. כשסרבנו בנימוס, הוא הסביר שמסתובבים במקום פילים, ולכן כדאי לנו שילוו אותנו.
הבחור לא צחק, ומסתבר שלפני שבועיים פיל הרג אשה ואת הילדה שלה ממש פה בLodge!
http://abcnews.go.com/Travel/wireStory?id=9507524

עייפים מאד, התקלחנו במים שהורתחו במדורה, כשהמים רוב הזמן רותחים בצורה שלא מאפשרת להכנס, או קפואים מידי. מכיוון שזאת המקלחת האחרונה שלנו, לפחות לעוד 6 לילות, לא היינו בררנים מידי :)

המשך יבוא…

שוויץ 2009 - יום 13

13/10/2009 – ברן

יחסית להיותה עיר, ברן לא נוראית בכלל וכיף להסתובב ברחובות היפים שלה.
אחת האטרקציות הידועות של העיר היא שפע המזרקות העתיקות המפוזרות בכל פינה.
גולת הכותרת של המזרקות היא פסל-מזרקה של ענק שזולל את ילדי העיר.
אני לא בטוח מה המשמעות ההיסטורית של הפסל, אבל הפרשנות האישית שלי שופכת אור על הסיבה לכך שהמקומיים פה נראים כל כך מאושרים:
כולם מכירים את הבעיה - יש את הגיל הזה, בו ילדים מפסיקים להיות חמודים, ומתחילים להיות קוץ בתחת – יש לי הרגשה שבברן מצאו לזה פיתרון…

ילדים שוויצרים מרירים – לפחות 70% מוצקי אדם

ויתרנו על סיור בפרלמנט השוויצרי, מכיוון שלא היה היום סיור באנגלית.
בגלל שעיקר התיירות עכשיו היא תיירות פנים, וגם ככה מדברים במדינה הזאת ביותר מידי שפות, יש סיור באנגלית רק פעם בשבוע.

פרוטוקול אופייני של הצבעה בפרלמנט השוייצרי: 

”להתעשר על גב התעצמות הטרור העולמי” – בעד

  “לאפשר רצח של מיליוני יהודים” - נייטרלי

הסתובבנו בשווקים הצבעוניים של העיר וקנינו כל מיני שטויות שבאותו הרגע נראו מאד נחוצות.

מלפפונים שויצרים ושאר ירקות במסדר בוקר

בברן יש שעון שאמור להיות מרשים ודומה לזה שבפראג. לא זכור לי שהתרשמתי במיוחד מהשעון בפראג ובכל מקרה – השעון מכוער ומיותר למדי..
גם הסיפורים וההמצאות על כך שהשעון הזה היה ההשראה של איינשטיין בחקר תורת היחסות לא הוסיפו לשעון יותר מידי. מקווה שיסיקו פה מסקנות ובביקור הבא שלנו יוצב כאן פסל של ענק שזולל שעונים…

ברן, ברקע – שעון מטופש

ציף ציף – עוד מזרקה בברן

במוזיאון ההיסטורי של ברן, ביקרנו בתערוכה הקבועה של אלברט איינשטיין.
התערוכה היתה הפתעה נהדרת, ואסור לפספס אותה בשום אופן.
חוץ מסיפורים מעניינים על חייו של איינשטיין, שהיה אדם די מגניב בפני עצמו, היו בתערוכה הסברים אינטראקטיביים מעניינים על חלק מהתיאוריות והגילויים שלו.
בין הייתר למדנו על תורת היחסות הפרטית, הכללית, מסעות בזמן, והכי חשוב – איך להפוך מאות אלפי יפנים לאבקה!

יהודון מתעסק עם קטינה באמטלת ניסוי בעניין מהירות האור

משם המשכנו אל ה-Münster של ברן. כנסיה נחמדה ובה מגדל שאליו ניתן לטפס ברגל ולהשקיף על העיר.
הטיפוס החזיר אותי לילדות, וממש לא בגלל שגדלתי בברן. כבר כשהתקרבנו לקומות העליונות תקף אותי פחד גבהים – הרגשה שכבר הספקתי לשכוח.
לדעתי יש לי “פחד גבהים אורבני”, כי בכל מה שקשור לטבע, אני ממש לא מפחד… מוזר…

berner münster – פחד גבהים אורבני

לסיכום - מומלץ לבקר בברן, העיר באמת נעימה, ולא כל כך דומה לערי בירה אחרות באירופה בהן יצא לי לבקר.

המשך יבוא…

שוויץ 2009 – יום 12

12/10/2009 – טעימה איטלקית

היום עשינו טעימה מטיצ’ינו - הקנטון האיטלקי של שוויץ .
כשאני אומר טעימה, אני לא מתכוון באופן מטפורי, אלא יותר באופן פטיפורי...
לא צריך להתבייש.. באנו לפה במטרה ברורה לאכול אוכל איטלקי!
ככל שקראנו במדריך על האיזור, לא הצלחנו למצוא שום סיבה טובה לבוא דווקא לכאן ולא לאיזור שוויצרי אחר, אבל בשם הגיוון בלבוש של “אוירה של איטליה” הכרענו את הכף.

 בונג’ורנו פרינצ’יפסה

בבוקר הסתובבנו בלוקרנו. הריחות והשפה האיטלקית אכן נתנו הרגשה שונה (מעיין דיגדוג\גירוד\קרקור באיזור הבטן).
האטרקציות בעיר הן כנסיה, טירה קטנה, כיכרות וכרגיל אגם עצום ויפה.
שוטטנו להנאתנו ברחובות בין פיצריה אחת לשניה.

איטלקי משועמם ב-Locarno

משם המשכנו לLugano, בירת הקנטון. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את Lugano זה: כמו Locarno, רק יותר גדולה כשהתוספות על הפיצות כאן אולי קצת יותר מגוונות…

 ביקור בשוק ב-Lugano הצבעונית

שוב הסתובבנו בעיר בעקבות האטרקציות התורניות – כנסיה, פסל וכו..
הרחובות היו מלאים בתיירים והיתה אווירה נעימה של חופש.
השמש יצאה ומזג האויר היה מושלם. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשכב על הדשא בפארק היפה של העיר על שפת האגם.

יום מנוחה בניחוח איטלקי

זלילת הפיצות והגלידה יכלה רק לדחות את הקץ לקראת האטרקציה המרכזית של היום  – ארוחת הצהרים!
אחרי התלבטות קלה, בחרנו במסעדה שהומלצה על ידי ה-Lonely planet והיתה במקום אסטרטגי על אחת מכיכרות העיר היפות.

אין כמו הסלט האהוב עלי ביותר סלט קפרזה בצבעי הדגל האיטלקי כדי לעורר את התאבון (שבמילא היה ערני היום יתר על המידה). ריזוטו פטריות מדהים, ורביולי בשר פיקנטי כיכבו בארוחה לצד בקבוק יין איטלקי טעים.
המטבח האיטלקי אמנם פשוט יותר מהצרפתי, אך לטעמי אינו נופל ממנו.

אילו חיים שלוים יש להם פה, כל כך רחוקים מהחיים בישראל… 
בדיוק כאן כל כך קל לראות שמה שקובע את אורח החיים הוא לא המקום או הנסיבות, אלא האנשים. אם במקום שוויצרים ואיטלקים היו יושבים כאן יהודים וערבים, הכל היה משתנה. אלו היו רוצים להתפלל דווקא על שפת האגם של האחרים, ואלה מנגד, היו מתפוצצים בפיאצות בתחושת שליחות אלוהית מפגרת..

לא ממש הבנתי איך הגיעו אדמות איטלקיות או צרפתיות לידי השוויצרים, אבל בכל מקרה, אהבתי מאד את הפתרון של לשפוך יין במקום לשפוך דם…

 

אגם Lugano

את Lugano היפה עזבנו כשלפנינו נסיעה ארוכה לכוון Bern.
בדרך, כשעברנו באיזור גבוה, תפסה אותנו סופת שלגים שאמנם לא נמשכה יותר מידי זמן, אבל הספיקה לכסות את האיזור בשלג.

הגענו לBern לקראת ערב, והתמקמנו ב-Backpackers המקומי שהיה מעולה מכל הבחינות, והכי חשוב גם מבחינות המיקום והמחיר (108 sfr לחדר עם מקלחות משותפות).
http://www.bernbackpackers.ch/
במקום היו מכונות כביסה, מטבח משותף עצום ומאובזר, וחדר כיף עם טלויזיות וספרים.

המשך יבוא…

שוויץ 2009 – יום 11

11/10/2009 – Zermatt אהובתי!

היום קמנו מוקדם, ארזנו את כל חפצינו אל תוך האוטו ועזבנו את Leuk לכיוון “עיר החניונים” Täsch.
תושבי Täsch לא גוועים מרעב רק בזכות העובדה שTäsch היא העיר הכי קרובה לZermatt אליה ניתן להגיע באמצעות רכב. כל תושב כאן הפך את החצר האחורית שלו לחניון, וגובה תשלום לפי ההיצע והביקוש.
למזלנו, בעונה זו הביקוש דל, כך שמצאנו חניה יומית ב4 SFR(!) – לא ידענו אפילו שהשוויצרים מכירים שטרות של פחות מ20.

הבנת הנקרא מלמדת של-Zermatt לא ניתן להגיע עם מכוניות. ואכן, Zermatt הוכרזה כCar-free והסיבה הרשמית לכך היא שהתושבים לא מעוניינים שזיהום האוויר יהרוס להם את הנוף.
אפילו 6000 התושבים של Zermatt יכולים להגיע אליה ברכבת בלבד.
קיים כביש המוביל ל-Zermatt בו ניתן להשתמש עם מכוניות חשמליות בלבד לצורך העברת סחורה, או במקרי חירום.
אני עדיין חושב שבסך הכל מדובר בתעלול עסקי גאוני שיצר מקור הכנסה ל”עיירת החניונים”…

בכל מקרה, עלינו על הרכבת לZermatt, שנכנסה למנהרה חשוכה, ובתוכה התרחשה תאונה קטלנית בה נהרגו כל הנוסעים ואנשי הצוות של הרכבת. אני די בטוח שבדיוק כך זה התרחש, מפני שהדבר הבא שאני זוכר אחרי שנכנסנו למנהרה זה שהגענו לגן עדן!

כל עניינה של Zermatt הוא טיולים וסקי! בתי העסק היחידים בZermatt הם חנויות טיולים או ספורט חורף וכמובן פאבים מגניבים!
אני מתנצל על ריבוי סימני הקריאה היום, יש ימים שבהם פשוט מתחשק לי לקרוא! בכל מקרה תסתמו את הפה שלכם, זה הטיול שלי ואני אפסק אותו איך שאני רוצה* !!!
* כפוף לאישור הנמלה

  

הMatterhorn מציץ מבין העננים בZermatt

מזג האויר הצפוי בZermatt היום הוא מעונן לאורך כל היום, אבל אל דאגה, אין שום קשר בין מזג האויר בZermatt לבין זה שבהרים של Zermatt, לשם העננים נמוכים מדי מכדי להגיע.
בהרים של Zermatt יש שלג כל השנה, ואתר סקי הקיץ כאן מאד פופולרי.
השתמשנו ברכבל הסקי כדי לברוח מהעננים של Zermatt ולהגיע לנק’ המוצא של המסלול שלנו.

Zermatt מכוסה בעננים - שמש בהרים

מטיילים מכל העולם מגיעים ל-Zermatt כדי לחזות בהר ה-Matterhorn (מ4478) שהוא אחד מהסמלים של שוויץ.
הLonely planet מתאר אותו ככזה שמתגרה בטריגונומטריה. לי הוא נראה כמו שן של כריש ובכל מקרה אם מישהו מתכנן לטפס עליו, אני לא ממליץ לשבת כשמגיעים לפסגה כי הMatterhorn יכול להיות חתיכת קוץ בתחת :)

 

Matterhorn – קוץ בתחת בגודל ארבעה וחצי קילומטר

המסלול שבחרנו נקרא Matterhorn Glacier Trail. מסלול שיוצא מTrockener Steg ומסתיים ב Schwarzsee Paradise. למזלי הרכבל ב Schwarzsee Paradise היה בשיפוצים, ולכן לא היתה לנו ברירה אלא להוסיף למסלול קטע נוסף שיביא אותנו עד לרכבל הבא. בקיצור – יום ארוך וכיף :)

 Matterhorn Glacier Trail

המסלול נקרא בשם זה מפני שהמסלול מתחקה אחרי מסלול נסיגה של קרחון שעבר כאן די מזמן. במסלול מפוזרות כ20 עמדות עם הסברים על התופעות הגיאולוגיות שיצר הקרחון, ועל החיות והצמחים בסביבה.
המידע הוסיפו הרבה לטיול שגם ככה היה מדהים.

ה-Matterhorn ואני – סיפור אהבה ממבט ראשון

להפתעתי היינו כמעט לגמרי לבדנו במסלול. למרות שזאת לא העונה, מזג האויר היה מושלם.
באחד השלטים היה כתוב שהקרחון במהלך נסיגתו לפעמים פולט חלקי גופות. מאותו הרגע כל אבן נראתה כמו אצבע כרותה :)

Matterhorn Glacier Trail

בגלל כל העניין עם הקרחון, המסלול היה מגוון מאד. במקומות מסויימים הקרקע עדיין לא מסוגלת להצמיח כלום אז הנוף היה דומה למדבר קפוא. בהמשך עברנו בין אגמים ונכנסנו לעמק מלא סלעים גדולים אותם הקרחון “סחב” תוך כדי הנסיגה שלו.

זה מטוס, זה זאת ציפור, לא - זה סתם דוד עמית עם מקלות!

הדבר היחיד שהיה קבוע במהלך כל המסלול היה הMatterhorn. מכל מקום בו היינו יכולנו לראות אותו מתנשא מעלינו.

ה-Matterhorn מעוד זווית…

מ-Schwarzsee לכיוון Zermatt היתה ירידה ארוכה. במהלך הירידה נכנסנו בין יערות אלפיניים בהם אמורים להיות נקרים. נזכרנו ב-Woody woodpecker הנהדר. חלקינו חשבנו שזה מאד נחמד להמשיך את ההליכה תוך כדי הכרזות חוזרות של: Guess Who ?  ומייד לפצוח בצחוק נקרי מתגלגל ונטול רסן :)

כשהגענו ל-Zermatt אחרי ירידה קשה ויום ארוך, היינו תמימי דעים שמגיע לנו פיצוי בדמותה של התחזרות קולינרית. בנוסף לבירת סוף-המסלול המסורתית שלנו, הזמנו בפאב גם צלחת צ’יפס עצומה ומלאה בנחמה.

 

חזירות בלתי נמנעת

התאהבתי ב-Zermatt ממבט ראשון, ויש לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שאני אבקר בה. יש כאן כמות לא הגיונית מסלולי טיול מגוונים, וזה עוד מבלי להזכיר סקי!
עזבנו את Zermatt לפני שהחשיך בדרך לטיול חדש. מכאן הטיול יהיה אורבני יותר - ארזנו את מקלות ההליכה, להם לא נזדקק עוד בטיול הזה.

 

ה-Matterhorn בתמונת פרידה מZermatt

לכל התמונות מ-Zermatt

נסענו ברכבת חזרה ל-Täsch, שם חזרנו אל מכוניתינו האהובה. במטרה לקצר מרחקים לקראת מחר, התחלנו בנסיעה מזרחה לכיוון קנטון Ticino האיטלקי בו נטייל מחר. בגלל השעה המאוחרת לא לקחנו סיכון והתקשרנו להזמין מקום לינה בLocarno. מצאנו מקום שנראה סבבה ב-Lonely Planet בו היתה בעיה של מקום.

הגענו ל-Locarno בשעה מאוחרת. המלון היה נחמד. שוב המקלחות היו מחוץ לחדר, ושוב היינו לבדנו בכל הקומה כך שבעצם היתה לנו מקלחת פרטית…
יצאנו לסיבוב לילי בעיר, ולמרות שידענו את זה מראש, זה עדיין היה מפתיע איך שבין רגע פתאום אנחנו כבר לא בשוויץ, ואפילו לא בצרפת – זאת איטליה, עם כל הפיאצות הפיצריות והשפה האיטלקית בכל מקום.

הפיאצה הראשית של Locarno

  המשך יבוא…

שוויץ 2009 – יום 10

10/10/2009 – יום של כל מיני

היום שוב יחסית מעונן עם סיכויים לגשם, אז שלפנו מהשרוול תכנית ליום גשם.
חיברנו כל מיני אטקרציות שנמצאות יחסית קרוב, ולא לוקחות יותר מידי זמן כל אחת, וחיברנו אותן ליום טעימות נחמד.

את הבוקר פתחנו כיאה ליום גשם, במוזיאון. נסענו למוזיאון Paul Klee שבפאתי Bern. המוזיאון נמצא ממש על הכביש הראשי, כך שלא נאלצנו להכנס לעיר בכלל.
המוזיאון היה יפה מאד מבחוץ, וגם מבפנים היו לו כמה רגעים יפים. Paul Klee הוא מהאומנים השוויצרים המובילים, ומחלוצי תנועת הBauhaus שהשפיעה בין היתר על הבניה בתל אביב.

מוזיאון Paul Klee

מהמוזיאון המשכנו אל הקנטון הצרפתי Fribourg כדי לבקר בעיירות Bulle ו Gruyères. בBulle היפה עברנו ממש בקצרה. עשינו סיור רגלי, ראינו את הטירה שלהם וחזרנו למכונית.

 

Bulle – צרפתיה קטנה ושובבה

Gruyères היא עיירה גדולה יותר, עם מרכז יפיפה שנשמר מימי הביניים ומשקיף על נוף שוייצרי טיפוסי.
במרכז Gruyères הקטן היו די הרבה אנשים, והמון מסעדות עם ריח חריף של גבינה מותכת

 

מסעדה ב-Gruyères

בכנסיה שברחבה המרכזית של העיר הייתה בעיצומה חתונה מקומית שנראה שהתאספו סביבה יותר תיירים מאשר אורחים.

Gruyères חתונה במרכז

אחרי סיור קצר, ישבנו לאכול רעבים מתמיד. זללנו פונדו מנצח, שתינו יין לבן טעים, ובעיקר היינו מאושרים :)
את הגבינה המפורסמת Gruyère, מכינים ממש כאן מפרות מסכנות עם זרים על הראשים. הצטיידנו להמשך בגבינה טעימה.

מנה ראשונה לקראת סדרה של זלילות

 

פונדו איכותי בדרך למפגש עם מיצי קיבה

ב- Gruyères  ממוקם מוזיאון של H.R. Giger, האיש מאחורי האפקטים המיוחדים בסדרת Alien (הנוסע השמיני). החלטנו ללכת על זה. המוזיאון היה מושקע יחסית ומה שבעיקר יכולנו ללמוד ממנו, זה שאותו Giger הוא סוטה מין בין גלקטי. כמה מהמוצגים, שהוחבאו מאחורי וילונות עם הכיתוב “למבוגרים בלבד”, ילוו אותי בסיוטים נבחרים בשארית לילות חיי.

 

מתוךAlien, זוכה פרס האוסקר על התרגום הגרוע ביותר

את היום סיימנו בריויירה השוויצרית בעיירת הנופש Montreux.
Montreux היתה הפתעה נעימה בזכות אוירת החופש הנעימה ששררה בה.
ניתן כאן לראות אוליגרכים, טרוריסטים, רוצחי עם וסתם עשירים – כולם יושבים בבתי קפה ושוכחים לרגע אחד את הצרות שלהם.

שקיעה על אגם ג'נבה - Montreux

Montreux, מפורסמת בתעשיית המוסיקה שלה (או לפחות היתה מפורסמת). בעיירה יש אולפן הקלטות בו לא מעט אומנים מהשורה הראשונה הקליטו אלבומים.
לקח זמן עד שעשינו את הקישור לשיר Smoke on the water של ה Deep purple, שמתאר איך במהלך הופעה של Frank Zappa בMontreux היתה שריפה גדולה, והעשן היתמר מעל אגם ג’נבה.
מסתבר שהDeep Purple היו כאן בהקלטות בדיוק כשארעה השריפה.

רק כשאנחנו באים לא קורה פה כלום! לא שריפה מטופשת, ובטח לא הופעה של Frank Zappa. לפחות לפסל המגניב של Freddie Mercury יש יסודות עמוקים בבטון כך שהוא כבר לא יברח לשום מקום.
Queen הקליטו פה כמה אלבומים, ותמונת השער של האלבום Made in Heaven צולמה כאן. מספרים שפרדי החזיק כאן בית בו הוא נהג להרגע.

 

Fredie Mercury בפוזה אופיינית

תמיד מצחיק באירופה להכנס לMcDonald's כדי לראות איך עשו כאן את ההתאמה לאותה המדינה (אה, וגם כי מבצע הצ’יזבורגר ביורו הוא פיתוי גדול מידי עבור דוד עמית)
לשוויצרים אין המון מאכלים שנחשבים שלהם (בעיקר גבינות ושוקולדים), אז בMcDonald’s נאלצו לעבוד עם מה שיש :)

מק-פונדו, ויד שמגוננת על הרעיון הגאוני הזה :)

נסענו בחזרה למלוננו הצנוע בLeuk כדי לישון בו את הלילה האחרון. מחר שוב נחפש לנו מקום לינה חדש בדרך מזרחה.
אהבנו את המלון שלנו בLeuk, הוא התאים בדיוק לצרכים שלנו כאן.

נוף מהמלון שלנו ב-Leuk

המשך יבוא…