Shpandrak

נפתח בבשורה משמחת ולא שגרתית (אני מקווה שאתם יושבים) - הנמלה שכחה בוולינגטון בקבוק סבון במקלחת! לא סתם שכחה משהו - אלא את קודש הקודשים - חפץ שאחראי על נקיון. לא רק שזה מוכיח את היותה אנושית - אני גם אוכל להשתמש במקרה נדיר זה בכל פעם שאשכח משהו בחיים - ולצאת זכאי. הידד!

בכל מקרה, מוולינגטון המשכנו לניפייר. ניפייר נחשבת לעיר ה״אר(ט) דקו״ וחובבי ארכיטקטורה נוהרים לכאן כדי לחזות בפלא. ארט-שמרט, בגדול מדובר בעוד עיר כעורה בדיוק כמו וולינגטון רק שעל הבניינים מקושקשים קצת מלבנים וקוראים לה ניפייר. בגלל רעידות האדמה שפוקדות את ניו זילנד לילות לבקרים יש כאן הרבה ערים שנמחו מעל פני האדמה ואז נבנו מחדש בסגנון שהיה מקובל באותה התקופה. ניפייר היא דוגמא לעיר כזאת - רעידת אדמה השמידה אותה כליל בשנות השלושים של המאה ה20 (ולרוע מזלם של התושבים דווקא המלבנים היו אז באופנה...) לניפייר טיילת ארוכה ונחמדה וכמה רחובות מרכזיים שלא בלתי נסבל להסתובב בהם.

סופגים קצת אר - ניפייר

מכיוון שמזג האוויר בכל אחד מהיעדים הבאים הפוטנציאליים שלנו מחורבן במיוחד, החלטנו להשאר כאן קצת ולעשות עוד סיור יין - הפעם בhawke's bay. ניפייר ממוקמת ב״הוקס ביי״ שהוא אזור היין השני בגודלו בניו זילנד (אחרי מלבורו בה כבר סיירנו). גידול היין בניו זילנד החל כאן והאזור מפורסם ביינות הסירה שלו. אנחנו אהבנו יותר את היינות במלבורו, אבל תמיד נחמד להכיר עוד סוגי יינות ולשמוע עוד סיפורים...

ביקב הראשון בניו זילנד

בניפייר נמצא גם האקווריום הגדול ביותר בניו זילנד שאמנם דומה לאקווריומים שיצא לנו כבר לראות במקומות אחרים, אבל עדיין היה נחמד. כלומר חוץ מהצב-נחש הגועלי - רק שלא ״יבוא לי בחלום״.

הצב-נחש עושה היפ הופ ציוני

באקווריום היה גם חדר חושך בו דימו לילה עבור עופות הקיווי הליליים. מבעד זכוכית אטומה לרעש יכולנו לצפות בקיווי - סמלה המפורסם של ניו זילנד מתרוצץ ומחפש מזון. חוץ מכלוב הקיווים היו במקום גם לטאות טואטרה - לטאות שהן שריד נדיר מתקופת הדינוזאורים - הלטאות שניתן למצוא עצמות שלהן בנות 200 מליון שנים נחשבות ל״מאובן חי״ כיוון שניתן למצוא יותר מאובנים שלה מאשר פרטים חיים. בזכות איזשהו נס לא ברור שרדו הלטאות רק בניו זילנד וכיום ביולוגים מכל העולם מגיעים לכאן על מנת להשתמש בהן למחקרים אבולוציוניים. העצמות שבולטות מגבן מפחידות במבט ראשון, אבל יצא לנו לראות אותן מואכלות והן דווקא די חמודות...

קיווי בצל החשיכה

טואטרה - שריד קדמון מתקופת הדינוזאורים

זהו... הגענו שוב לפינת הבישולים. והפעם ניחוחות הודיים השתלטו על המטבח עם ״באטר צ׳יקן קורמה״. הלך טוב עם הריזלינג שקנינו ב״וילה מריה״ שבמלבורו. למתעניינים, היקב מייצא גם לישראל את אחת הסדרות הפשוטות שלו. לחיים!

יום רביעי, 25 בינואר 2012

ליבי בדרום ואנוכי בקצה האי הצפוני

זהו, השארנו מאחור את האי הדרומי ופנינו מועדות צפונה אל אי חדש ושונה. היינו באי הדרומי חודשיים מדהימים בהם חווינו כל כך הרבה חוויות.עדיין נשארו לנו כמה חובות באי הדרומי - נאלץ לחזור לפה עם הילדים להשלמות... את האי הדרומי עזבנו במעבורת עצומה מעיירה ששמה פיקטון. בסעודת פרידה מהאי ניסינו מתכון חדש של המבורגר - הפעם ערבבנו את בשר הבקר יחד עם בשר כבש - ליצירת טעם מקומי.

המבורגר טיולים - נוסחת הכבשה

מפיקטון יוצא טרק של 4 ימים בשם Queen Sharlott שמאד דומה לאייבל טאזמן אותו לא מזמן עשינו לכן ויתרנו על ההליכה ועשינו נסיעה קצרה (Queen Sharlott Drive) מסביב לנופי המסלול ועצרנו לפיקניק באחת התצפיות. כמו שאמרתי - צריך להשאיר משהו בשביל הילדים המסכנים :)

מסלול עצלנים בקווין שרלוט

אחרי שעברנו למעלה מ5000 קילומטרים של נסיעה ברחבי האי הדרומי שבמונחים עירוניים נחשב נטוש - עוברים לאי הצפוני המיושב, בשניה שירדנו מהמעבורת הופתענו לראות את הבניין הראשון שראינו במהלך הטיול!

המעבורת לאי הצפוני

מה העניינים? רואים בניינים

המעבורת הובילה אותנו לוולינגטון שהיא עיר הבירה של ניו זילנד. לאקי תומפסון, רכבנו הנאמן החזיק מעמד יפה עד העיר הגדולה אך נהייה חולה איך שהגענו והיינו צריכים לקחת אותו לרופא. למרות החששות היה מדובר במצבר בלבד ויצאנו בזול. מאחר ובדיוק חגגנו ללאקי 200 אלף קילומטרים לקחנו אותו לטיפול מלא בו החליפו את המסננים והשמן והוא בתמורה גירגר בהנאה.

ביקור רופא - לאקי, תגיד אהההההה

בתור איש ״של הרים״ ולא של ערים המעבר לאי העירוני קצת עצוב, אבל גם כאן יהיו הרבה אטרקציות של טבע בהמשך - יהיה כיף! בוולינגטון כמו בכל עיר עשינו אטרקציות עירוניות: היינו בקולנוע, בגנים בוטניים ובמוזיאון ״טה פאפא״ המעולה.

קולנוע בוולינגטון

טבע כלוא בתוך גנים לרווחת התושבים

המוזיאון העצום ״טה פאפא״ שם דגש על שני נושאים: הטבע של ניו זילנד והתרבות המאורית. בגלל שהמוזיאון באמת עצום ואפשר לבלות בו כמה ימים, לקחנו סיור התמצאות של שעה. למזלנו לא היה ביקוש באותה השעה כך שקיבלנו מדריכה מאורית פרטית. היא לקחה אותנו דרך החלקים העיקריים של המוזיאון ותיבלה בהסברים מעניינים. את רוב הנושאים הכרנו מקריאה, אבל תמיד עדיף לשמוע את הסיפור מפי מי שאמא שלה באמת גדלה בבונגלו מסורתי כפי שמוצג במוזיאון. עד לשנים האחרונות, מקורם של המאורים היה שנוי במחלוקת - חלק טענו שהם הגיעו מפרו, וחלק היו בטוחים כי מדובר דווקא במזרח אסיה. בשנים האחרונות התפתח המחקר הגנטי ואפשר להגיד די בוודאות שמדובר במזרח אסיה. המאורים נחתו כאן רק לפני כ1000 שנים ( - ניו זילנד היא הארץ האחרונה אותה גילה האדם) ומאד מעניין לראות את התרבות שהתפתחה כאן במקביל ליבשות הגדולות.

בילינו עוד מספר שעות במוזיאון המרתק הזה. החלק האהוב עלי ביותר היה כמובן החלק שעסק בחיות. שיא התצוגה הוא גופה של הדיונון הגדול ביותר שנתפס אי פעם, אך לא פחות מרשים הוא שלד גור לווייתנים באורך כמעט 30 מטר שהיה תלוי מעל חדר התצוגה הראשי. נחמד היה גם לקרוא הסברים עם החי והצומח שראינו באי הדרומי.

גור לווייתנים מתוק

קלמרי לצבא שלם

דגם של לב לווייתן בגודל מלא

חוץ מתרבות מאורית וחיות למדנו במוזיאון על הגאולוגיה של ניו זילנד בכמה מיליוני השנים האחרונות. ניו זילנד,בדומה לישראל, ממוקמת ממש על החיבור בין לוחות טקטוניים ומכאן הרי הגעש ורעידות האדמה הכל-כך שכיחות. עברנו הכשרת ״הכן ביתך לרעידת האדמה הבאה״ ונכנסנו לבית קטן שהלך וטיפס בסולם ריכטר עד שעשה מאיתנו מילקשייק.

למחרת ביקרנו בשמורת ״זילנדיה״. שמורת טבע בפאתי וולינגטון ששמה לעצמה כמטרה לפחות בשטחה - להחזיר את החי והצומח לתקופה שלפני הגעת האדם. השמורה הענקית (בערך בגודל של רעננה) מגודרת כולה בגדר ״נגד יונקים״ וכל החיות ששרדו את האדם יכולות לחיות בשלווה. תקציר תולדות החי בניו-זילנד: לפני כ65 מיליון שנה, כפי שכולם יודעים, נכחדו הדינוזאורים. נשים רגע בצד את הדיון המעניין - איך הם נכחדו? ופשוט נסכים שהם כבר לא פה (חוץ משמעון פרס כמובן). הכחדות הדינוזאורים פתחה הזדמנויות חדשות לבעלי חיים חדשים לתפוס ״נישות״ שמולאו על ידי זוחלי הענק הקדמונים. בכל שאר היבשות בעולם היה זה ״זמן היונקים״ - יונקים גדולים כקטנים כיסו את כדור הארץ בהמוניהם. בניו זילנד אמנם היו דינוזאורים - אבל מאיזושהי סיבה לא היו כאן יונקים. הציפורים לא התבלבלו והחלו להתפתח ולהתרבות באיים של ניו זילנד והתפתחו בכיוונים שונים לחלוטין מהעופות אותם אנחנו מכירים. את התפקיד אותו ממלאים יונקים קטנים, תפסו ציפורים נטולות כנפיים עם חוש ריח דומה מפותח במיוחד ואת תפקיד היונקים הגדולים מילאו עופות ענק שהתנשאו לגובה של 3 מטרים. אפילו לתפקידה המגעיל של החולדה נמצא כאן מחליף בדמות חרק מגעיל בגודל חולדה בשם weka. בקיצור - במשך 65 מליון השנה האחרונות התפתחה האבולוציה בניו זילנד ממש כאילו היה זה כוכב אחר.

עוף המואה - זילנדיה

תכף מסיימים... בדיוק כמו בכל מקום אליו הגיע הומו-סאפיאנס ב70 אלף השנים האחרונות - ארכאולוגים מתארכים את המאובנים האחרונים של יונקים גדולים בדיוק סביב התקופה בה מתחילים למצוא עצמות אדם. אם אלו ממותות ברוסיה, אריות ענק באמריקה או יונקי כיס גדולים באוסטרליה - האדם השמיד את כולם. ניו זילנד לא שונה. חוץ מלאכול את עוף המואה אותו ניתן היה לפגוש עד לפני כ300 שנה בלבד, החולדות והיונקים אשר הביא איתו האדם חיסלו את הציפורים חסרות ההגנה והכנפיים. מידי כמה שנים מישהו אחר מדווח שהוא רואה מואה באיזור פיורדלנד. מי יודע - תפתחו עיניים אם אתם באיזור...

וולינגטון מכונה בפי המקומיים ווינדי וולי - בגלל הרוחות החזקות שנושבות בה דרך קבע. למרות מזג האוויר המצויין שהיה לנו כאן, בלילה אפשר היה להרגיש את האוטו רועד ברוח החזקה.

הפעם בפינת הבישולים - דגים. עדיף מאוחר מאשר אף פעם... למרות ההיצע הגדול והמחיר הזול לא השכלנו עד עכשיו להכין כאן דגים. חוץ מזה, קנינו המון יין לבן - ולמדנו כבר מה הולך עם דג. התחלנו עם סטייק סלמון עסיסי. בתיאבון ולהתראות.

יום שלישי, 24 בינואר 2012

קייקורה - לחיות כמו דולפין

קייקורה שוכנת על חופו הצפון מזרחי של האי הדרומי מצפון לקרייסצ׳רץ׳ בה נחתנו והיא סוגרת את ה״מעגל״ שלנו באי הדרומי. הגאולוגיה המיוחדת של חוף העיירה מאפשרת לזרמים חמים מהאוקיינוס לעלות כלפי מעלה ובכך מתאפשרת כאן שרשרת מזון שלמה ממש קרוב לחוף. ניתן למצוא כאן מגוון עצום של אורגניזמים - מפלנקטון פצפון ועד ללווייתנים באורך עשרות מטרים. עיקר ענף התיירות בעיירה עוסק בצפייה בחיות אלו, דייג לובסטרים וזלילת סרטנים. אחרי הנסיונות המרים של יונה הנביא וסבא ג׳פטו הוחלט שלא לאפשר שחיה עם לווייתנים אלא רק צפיה בהם מהסירה - לכן החלטנו שמפגש אינטימי יותר עם דולפינים נדירים יהיה נחמד יותר. בניגוד למקומות אחרים בעולם, הדולפינים שפוגשים כאן לא כלואים או מאולפים - אלא חיות פרא סקרניות שמתעניינות בנו לא פחות משאנחנו מתעניינים בהן. אחרי חצי של הפלגה מצאנו להקה עצומה של כ300 (!) דולפינים - ואז סוף סוף הושמע הצפצוף שמאותת לנו לקפוץ למים.

הדולפינים בכלל לא פחדו מאיתנו אלא בחנו אותנו בסקרנות. הצוות המקצועי של הסיור אמר לנו שכדי להגדיל את הסיכוי לאיזושהי אינטראקציה עם דולפין מומלץ לצלול ולעשות כמה שיותר קולות משונים. צללתי עד שכאבו לי האוזניים וצרחתי עד שצרב לי הגרון :) בהחלט הצלחתי למשוך את תשומת ליבם. כמה דולפינים הקיפו אותי בסקרנות ואחד ממש יצר קשר עין ועקב אחרי עד שנגמר לי האויר. מדהים!

הדולפינים הנדירים מזן הדאסקי מפורסמים באתלטיות שלהם ובאהבתם לחיים הטובים - את רוב היום הם מעבירים בשעשועים ובהזדווגות. אין להם קושי מיוחד להשיג אוכל ומידי פעם חיות משונות עם סנפירים צבעוניים נוחתות עליהם מהשמיים ומנסות לבדר אותם. עם כל הקידמה של המין האנושי, בסוף אנחנו יושבים כל היום בחדרים אטומים לאור ניאון כפופים מול מחשב... אולי פספסנו משהו?

מקווה שלמדנו משהו מהדולפינים הללו - בכל זאת חיים רק פעם אחת... כדי לאמץ חיים יותר ״דולפיניים״ אפילו אימצתי את מנהג האקרובטיקה שלהם - כמעט בכל פארק קמפינג טוב כאן יש טרמפולינה רצינית - מצאו את ההבדלים:

יעל מאמצת אורח חיים יותר דולפיני

אם כבר התחלנו לדבר על החיים הטובים, אז נעבור לפינת הבישולים. חוץ מלהמשיך ולהפיץ כאן את בשורת הקינואה לכל המקומיים עם מתכון קינואה חדש, בישלנו גרסה מצומצמת של ״ריזוטו הבית״. למרות שקנינו פה לא מעט תבלינים וכלי בישול, אנחנו כל כך מתגעגעים לכלי הבישול שלנו שנחים להם אי שם באיזו קופסת קרטון...

ריזוטו הבית - גרסת טיולים

בשורת הקינואה

את הביקור בקייקורה סיימנו במושבת כלבי הים שלה. אך המפגש הקרוב יותר התקיים דווקא בדרך לשם - תוך כדי נסיעה יעל צועקת: ״עצור - כלב ים״

יום חמישי, 19 בינואר 2012

מלבורו - יין ישמח לבב אנוש ונמלתו

באיזור מלבורו מיוצרים 85 אחוזים מהיין שמיוצר בניו זילנד כולה - לשם השוואה מדובר בערך על כפי 40 מהכמות המיוצרת בישראל. האיזור כולו מלא ביקבים רחבי ידיים שצובעים בירוק את כל קו הנוף.

אמנם לא אימצנו את שרירי הרגליים במשך כל השהות שלנו כאן, אבל החך נאלץ לעבוד שעות נוספות. ההתמחות העיקרית שלהם כאן היא ביינות הלבנים עם דגש על סוביניון בלאן ופינו גרי. בסיור היין המקיף שעשינו תקפו את חייכנו האומלל בסוגים השונים של היין בליווי הסברים מעניינים על שיטות היישון הקטיפה והתיבול בהן משתמשים כאן. לא יאומן אילו טעמים אפשר להוציא מהענבים בעזרת טכניקות פשוטות יחסית - אגסים, פרחים ואפילו פלפל שחור. הריזלינג כאן, שבארץ מריח בעיקר כמו גרביים, חמצמץ וטעים והשרדונה עמוק ומתוחכם. קנינו כמה בקבוקים ועכשיו באופן רשמי יש איתנו באוטו כמות אלכוהול שיכולה להרוג לווייתן! חוץ ממרתף היינות שאנחנו מחזיקים מתחת למיטה, בסופר-מרקטים תמיד יש מבצעים על קופסאות של 24 בקבוקי בירה ואפילו האיכותיות יותר ממש לא יקרות.

ליקבים היותר גדולים יש מכונות עצומות שמבצעות את הקטיף של רוב הענבים בצורה אוטומטית. בהתחלה חשבתי שהם פשוט לא שמעו על העם התאילנדי, ברם לטענתם המכונות מהירות וזולות הרבה יותר גם מהתאילנדים המובחרים והצייתנים ביותר. מצד שני, בשנים שיש קרה רצינית המאווררים העצומים שפזורים כאן לא מספיקים וכדי לא לאבד בציר שלם חייבים להטיס מעל היקבים מאות מסוקים שיכניסו אויר חם בעלות של 2000 דולר ליום למסוק (!)

כדי שנוכל לטעום מבלי לחשוש מהנהיגה בחזרה לקחנו סיור מאורגן בו מסיעים אותך בין היקבים ומוסיפים עוד קוריוזים והסברים בנסיעה. יקב רודף יקב והענבים כבר התחילו להסתובב - אז ישבנו לסעודת גבינות באחד היקבים שם התחברנו עם ג׳ורג׳ וג׳ני שהיו איתנו בסיור וגם עם ויני הכלבה הלקקנית.

את הסיור המשכר סיימנו בביקור במפעל שוקולד קטן ואיכותי שניצל את מצבנו ואהבתנו לאגוזי מקדמיה בהם הוא מתמחה. קנינו brittle מקדמיה יוקרתי וטעים כל כך.

בערב קבענו להפגש ולאכול יחד עם ג׳ני וג׳ורג׳. ג׳ורג׳ הוא גרוזיני וג׳ני במקור מבוסטון אבל שניהם גרים יחד בלונדון. הם עושים כמונו טיול בעולם של חצי שנה, אבל טיול עם אופי כל כך שונה: הם מגדירים עצמם תיירי אוכל ובכל מקום אליו הם מגיעים - מתמסרים הם לתענוגות החיים. קבענו איתם שנבשל ארבעתנו אצלם בקראוון ואכן - כמות התבלינים היינות והמצרכים שהם מחזיקים היא מטורפת! ג׳ני הכינה פריטטה מושקעת ואנחנו ניוקי ואת הארוחה קינחנו בערימת גבינות מקומיות ואני כבר לא יודע כמה סוגי יינות. ג׳ני הוציאה 3 סוגים של קרקרים רק כדי שיתאימו לכל סוגי הגבינות - בקיצור פסיכים לגמרי :) נפרדנו מג׳ני וג׳ורג׳ לא לפני שהחלפנו המלצות על מסעדות בכל העולם: קליפורניה, ניו יורק, אוסטרליה ואפילו יין גרוזיני שאנחנו חייבים לנסות. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ג׳ני וג׳ורג׳ כאן: http://hungry-george.blogspot.com

עם ג׳ני וג׳ורג׳

נסיים עם פינת הבישולים. אם כשהגשתי מאטה מהביל לשגריר אורוגואיי בספל עליו מתנוסס דגל ארגנטינה לא איבדתי את הקשר למולדת הורי לחלוטין אז אולי עכשיו - לאחרונה התחלנו לצלות עוף על המנגל במקום הסטייקים המסורתיים - דווקא לא רע בכלל! ביי בינתיים...