אחרי הפסקה של שלוש שנים, ולרגל חגיגות 15 שנה(!) לבלוג המסעות שלי, החלטתי לנסות לתעד את ההרפתקה אליה אנחנו יוצאים בקיץ 2022. התלבטתי האם להכנס למחוייבות הזאת, אך בלילה לפני הטיול קראתי עם הילדים כמה פוסטים ישנים וההתלבטות התפוגגה. ריכוז החוויות האינטנסיביות (החלומיות לצד המאתגרות) בדמות טיול משפחתי - עם הבדיחות הפנימיות והנוסטלגיה הוא אחד הדבקים החזקים ביותר של משפחה מלוכדת.
השנה בחרנו אתגר משפחתי לא קטן ובצילו הזדמנות: דחיסת המשפחה הצעירה בקראוון ל30 יום של מסע בטבע ושלל הרפתקאות. אם נצליח לשרוד את הניסוי הזה כמשפחה מגובשת - כנראה שאנחנו במצב לא רע לקראת כניסת הילדים לגיל ההתבגרות...
לטובת הקוראים העתידיים מחפשי הנוסטלגיה - אפתח ברקע קצר והצגת הדמויות. השנה היא שנת 2022. להלן כמה מאורעות מרכזיים שמשפיעים על התקופה:
ההפסקה בבלוג המסעות איננה מקרית - בסוף 2019 פרצה ״מגפת הקורונה״ שהכניסה את העולם כולו לסחרור מטורף בסדר גודל שלא מבייש את הספרים האפוקליפטיים של סטפן קינג. סגרים, מסכות, בידוד חברתי, לימודים מהבית, אנשים מונשמים במסדרונות בתי החולים וכל הדברים שלא האמנו שיכולים לקרות בעולם המודרני והנוח אליו הורגלנו.
אולי כדי להראות לוירוס התוקפני שהאדם הינו עדיין הייצור האכזרי ביותר על הפלנטה, פלש שליט מטורף, ״רה-אינקרנציה״ של יוזף סטלין בשם ולדימיר פוטין לאוקראינה והחל לרצוח אזרחים בשל אידאולוגיות לאומניות.
משבר האקלים עליו מדברים בשנים האחרונות החל להפוך מנבואת זעם של יפי נפש, למאורע המשפיע ישירות על חיי היום יום שלנו. מצד אחד אסונות טבע חסרי תקדים, אך מהצד השני ניצוצות של התגייסות אנושית ורמזים בדבר מציאת פתרונות יצירתיים כמו שרק האנושות במיטבה יודעת לספק.
בפן האישי יותר, כמו בסרט דרמה שרק החיים עצמם יודעים לספק - הרבה ארועים מרגשים התנקזו ליום הטיסה עצמו. להלן ״סנאפשוט״ מחיי המשפחה מיום הטיסה:
את הבוקר התחלנו בטקס משפחתי של סיום ״אפיזודת גן הילדים״ בחיי המשפחה שלנו. הפיטים - התאומים הצעירים שלי קיבלו ערכות עליה לכיתה א׳ - וחגגנו את סיום פרק הגן בחייהם ובחיינו כהורים! כחלק מהטקס קיבל כל פיט ערכת ציוד אישית וברכה חמה מהמשפחה.
בשבוע האחרון, גל תחלואה ומספר נדבקים גבוהה בקורונה גרר אותנו ליזום ״סגר עצמי״ מחשש שתישתבשנה התוכניות עליהן עמלנו בחודשים האחרונים. למגינת ליבנו (ובמידה מסויימת למזלנו) המציאות כבר הרגילה אותנו לדעת לעבוד מהבית כשהילדים שורצים בו וקייטנה ביתית מסודרת יצאה לדרך בניצוחו של התינוק האהוב שלי - הילדה שהפכה אותי מילד לאבא ״עלמה שרלוט״!
אך כדי שיהיה מעניין יותר בחיים, רצה הגורל ונתבשרנו בתחילת השבוע ש״אליפות ישראל להתעמלות אומנותית״ - ארוע בו עלמה היתה אמורה להשתתף, וחשבנו שהחמיצה בשל הטיסה - יתקיים בבוקר הטיסה שלנו. אחרי התלבטויות ארוכות ולחץ מתון של הקג״ב האומנותי של כפר סבא, החלטנו ש״הולכים על זה״. ולבוקר ההתארגנות נוספה התחרות. (ולכל יום לפניו 3 שעות אימון עם מסכה..)
תינוק הגומי שלי זכה עם קבוצתו במקום שלישי המכובד באליפות ישראל לקבוצת הגיל הרלוונטית וחזר הביתה עם מדליית ארד!
באווירת ההתרגשות הזאת סיימנו את האריזות ויצאנו לשדה התעופה לקראת מסע ארוך לסולט לייק סיטי (קונקשן דרך שיקגו). השתדלנו לא להגזים עם כמות החפצים שהבאנו, והשתמשנו לא מעט בשירותים של אמאזון כדי ״לארוז מזוודה וירטואלית״ שכבר תמתין לנו במלון מבלי שסחבנו אותה כל הדרך.
הכנו את הילדים נפשית למסע ארוך ומעייף - ואכן הנבואה התגשמה: כשהגענו לשיקגו החלו סופות ברקים שעיכבו הרבה טיסות בשדה ואחרי כמה דחיות יצאנו ב5 שעות איחור לקונקשן מה שהאריך את המסע מרגע היציאה מהבית מעבר ל24 שעות(!). הילדים התעלו על עצמם והתנהגו בגבורה. בשדה התעופה קנינו להם קצת ג׳אנק אמריקאי כדי להכנס לאווירה והילדים המציאו כל מיני משחקים ופעילויות כדי להעסיק את עצמם
אחרי שסוף סוף הגענו, נכנסנו למלון ומיהרנו לאכול ארוחת ערב מהירה בחרנו בהמבורגריה אמריקאית שהיתה ליד המלון והילדים טרפו את הג׳אנק שהיה לא רע (רעב מהסוג שלא ברור באיזו ארוחה מדובר) ואז התרסקו לשינה בישיבה במסעדה. חזרנו למלון, נתנו להם מלטונין כדי להסדיר את השעון הביולוגי והמסע הארוך סוף סוף הסתיים.
