על תחיה מחדש וגזר דין שתיקה

היום נלך ממחנה Shipton’s הממוקם צפון מערבית לפסגת ההר, ונגיע למחנה Mackinder’s שממוקם פחות או יותר באותו הגובה, מכיוון דרום מערב לפסגה.
באופן עקרוני, אפשר לטפס ישירות מShipton’s לפסגת לננה. המסלול שלנו הקיף את הפסגה, על מנת לעלות אליה מכיוון דרום.

חוץ מזה שלא כדאי לפספס את הקרחונים, האגמים ועמק מקינדרס, המוטיבציה לבחירה במסלול כזה, היא לאפשר התאקלמות טובה יותר לתנאי חוסר החמצן בגובה, על ידי עליה לגובה של כ4,600 מטר וירידה חזרה ללינה בגובה 4,200.

29/01/2010 – אל בקתת מקינדרס

אחרי כאב הראש של אתמול בערב, הלילה לא היה קל - אבל בעזרת כמה כדורים הצלחתי בסופו של דבר לישון קצת..
קמתי בבוקר עם תחושה משונה במח – אבל הרגשתי כבר הרבה יותר טוב.
אחרי ארוחת הבוקר, המדריך לקח אותי לשיחה כדי לראות אם אני יכול להמשיך.
הוא הסביר לי שהסיבה שלא הסתדרתי עם כמות החמצן פה, היא שלדבריו אני לא סותם את הפה :)
דיבור מוביל את הנשימה, וכשחסר חמצן – הגוף צריך לנצל את כל מה שאפשר להשיג..
סיכמנו שהיום אני אלך אחריו, לא אדבר, ואנשום נשימות ארוכות – וכך היה..

מיום ליום נהיה יותר קר. הלילה, כל נוזל שלא שמר על תנועה מתמדת קפא.

ברררר מים שקטים קופאים עמוק

ככל שעולים הנופים נהיים פראיים יותר, וסיפקו לנו תפאורה נהדרת.
בחלק גדול מהיום השמש שלטה בשמיים נקיים מעננים.
כל צעד שאנחנו מטפסים מביא אותנו להיות הכי קרובים לשמש שהיינו אי פעם.
למרות שהקור מסווה את זה – הגובה הרב בו אנו מטיילים, ביחד עם הקרבה לקו המשווה, הופך את קרינת השמש לקטלנית.
כל איבר שחשוף לשמש חייב להיות מוגן. יואב למשל, שהתחכם ולא מרח הגנה על השפתים - חזר עם שפתיים צהובות!

כוכב היתוך תרמו גרעיני בלתי נתפס הידוע בכינויו “השמש”

תמיד נשמעה לי מוזרה העובדה שלמרות שהשמש רחוקה מכדור הארץ כ-150 מיליון קילומטרים -  אם ניסע עשרות קילומטרים בודדים לכיוון כלשהו, קרינת השמש ואיתה האקלים כולו משתנה בצורה לא פרופורציונית.
גם כשמטפסים – כל ההר העצום הזה הוא בסך הכל בגובה 5 קילומטרים - וזה עושה הבדל עצום! מה הם 5 קילומטרים מול 150 מיליון ?!

ההסבר (לפחות עד שיגיע מדען חדש ויגיד אחרת) הוא שהמרחק מהשמש זה הפרמטר הכי פחות משמעותי בכל המשוואה הזאת.
זוית הכניסה לאטמוספירה ופיזור הקרניים הם אלו שמשפיעים. 
נו מילא…  אם לא מרשים לי לדבר, לפחות ניצלתי את הזמן כדי לחפש אי-דיוקים ביקום..

מהרהר על היקום ובכלל(תמונה: יואב גז)

כמו בכל יום, בזמן שאנחנו צועדים לאיטנו, הסבלים שלנו מספיקים לארוז את כל הציוד, להשיג אותנו ולהכין אוכל במחנה החדש.

הסבלים שלנו עם הציוד והאוכל להמשך הטיול

כמו אתמול, הצמחים ששלטו באזור היו סביוני הענק והלובליות. ההבדל הוא שהיום אפשר לראות רק את שני הצמחים הללו – צמחים אחרים כבר לא יכולים לשרוד פה.

כן.. שוב תמונה של צמחים…

הסדרת הנשימות והפסקת הדברת החזירה אותי לחיים. עד הצהריים כבר כמעט שלא כאב לי הראש. עד הערב כבר הייתי כמו חדש!

אגמי ההרים האוסברג ואובלונג

למרות שהיום הזה נועד להיות יום התאקלמות לפני ליל הטיפוס לפסגה, הוא גבה יותר קורבנות מאשר כל יום אחר.
סמיאן, שלא ישן טוב בלילה הקיא ואם פיגמנט העור שלו היה מאפשר הוא גם היה הופך ללבן כמו סיד.
מטיילת נוספת בקבוצה התעלפה לקראת סוף היום ועוד שניים החליטו שהם לא ינסו להגיע לפסגה הלילה.

יום של עליות וירידות (וגם טיפוסים ומורדות)

 
אני לעומת זאת חוויתי היום תחיה מחדש, בדיוק בזמן לקראת ליל הטיפוס.
הלילה ב1:30 נתחיל בטיפוס לעבר הפסגה. בלי יום ההתאקלמות הזה (וגזירת השתיקה כמובן), הייתי מחמיץ את הפסגה…
כשכאב הראש נעלם לחלוטין היה זה בדיוק הזמן לעשות את כל השטויות שהצטברו ולא יכולתי לבצע…

 

שוב מרגיש טוב!

מתקפת הלובליות – פרק I

עייפים אך מרוצים הלכנו לישון בבקתה על שם מקינדרס – האיש הראשון שהגיע לפסגת הר קניה.
אחרי ארוחת ערב חמה שכללה נקניקיות טעימות מחיות שלא מומלץ לשאול מהן, הלכנו לישון מוקדם לקראת הלילה הקשה.

שקיעה על המחנה

המשך יבוא…

נעים להכיר – מחלת גבהים

היום נלך מOld Moses Camp (שבגובה 3350 מ’) ל Shipton’s Camp בגובה 4230 מ.המסלול של היום כבר מתחיל להיות תלול יותר וארוך, כך שביחד עם הגובה אליו נגיע, יהיה לנו יום קשה פיזית.
מצד שני הנופים והצמחיה המשוגעת שיש באזורים האלה משכיחים כל קושי. מכיוון שהטיפול המונע הכי יעיל למחלת גבהים הוא הסתגלות איטית, הלכנו בקצב בינוני כדי להגיע אל היעד בכ9 שעות הליכה.

28/01/2010 – אל בקתת שיפטון

אחרי לילה ארוך ומלא בנחירות קמנו מוקדם לבוקר חדש וקפוא. 
בלילה ניסיתי בפעם הראשונה והאחרונה את “טיפ בקבוק המים החמים בשק השינה” שבגללו נסחבתי עם בקבוקי פריגת מצחיקים מהארץ.
אמנם זה היה נעים לחבק בקבוק רותח עם כפות רגליים קפואות, אבל פקק הפלסטיק, שלא הגיב יפה לחום נפתח - ומים התחילו לטפטף ולבשל לי את כפות הרגליים. העפתי את הבקבוק ונשארתי לישון בשק שינה בניחוח מרק רגליים.

תלונה אחרונה ודי:
בנוסף לכל הצרות, אתמול התחלנו לקחת כדורים למניעת מחלת גבהים.
תופעת הלואי העיקרית של הכדורים היא שיתון מוגבר, מה שהגביר את הטיילת והפחית עוד יותר את שעות השינה של כולם…

מתחילים בטיפוס היומי

כשהתחלנו את ההליכה שמנו לב שאפילו הדשא באיזור הבקתה קפא במהלך הלילה. מוקדם בבוקר היה קר מאד, אך מהר מאד התחממנו מההליכה והתחלנו להתקלף מהבגדים.
היום הרגיש סוף סוף כמו טרק. הלכנו יום שלם בהר וכמעט שלא התעכבנו בשביל ללמוד על צמחים – לפחות לא על המשעממים מבינהם...

למרת זאת, לצערי הרב אני יודע לספר על הפרטים הבאים: החל מגובה מסויים, עברנו בין “חגורות צומח” שונות והגענו לאיזור בו שולטים סביוני הענק הכרוביים - Dendrosenecio וזן של לובליות גדולות בשם Lobelia telekii.
לא הייתי טורח להזכיר את כל זה, אלמלא הצמחים הללו היו באמת מגניבים.

בוטניקאי חובב על רקע סביוני ענק

עוד עובדה שהופכת את הסיפור הזה למעניין, היא שאת הזנים העצומים הללו ניתן למצוא אך ורק בהרים של מזרח אפריקה.
בפעם הבאה שאתם מתעסקים עם סביון, שווה לזכור את בן הדוד הביריון שלו…ככל שהתקדמנו הסביונים נהיו גדולים יותר וצפופים יותר, עד שבשלב מסויים נראה שנחתנו בכוכב לכת הנשלט על ידי הצומח.

צולם על ידי שליח נאסא בכוכב “ארץ”

עיקרי ההסבר הדחוק שקיבלנו לתופעת צמחי הענק: גבוה פה, קר פה והקרינה פה מאד חזקה – צמחים לא ידעו איך להתמודד עם התנאים הללו ונהיו ענקיים :)

צבא של סביוני ענק על רקע פסגות הר קניה

ג’קסון, אחד המדריכים המקומיים, לימד אותנו לתבל קצת את ברכות השלום שאומרים לאנשים שחולפים על פנינו במהלך היום.
בדרך כלל מסתפקים ב Jambo Jambo(שלום), או במשפט הכי מוכר בסווהילי Hakuna matata (אין בעיות).
השיפורים המתבקשים הם Hakuna matiti (אין ציצים) ו-Hakuna matako (אין תחת)
ג’קסון לא היה דברן גדול, ורוב מה שהוא אמר היה pole-pole – לאט לאט.
 

ג’קסון לצד לובליית ענק קטנה

אני לא אשכח את הפרצוף של ג’קסון כשרגע לפני שהוא הכניס לפה סוכריה שקיבל מחבר לקבוצה, סיפרתי לו שזהו מנהג יהודי עתיק - לחלק סוכריות שעשויות מדם חתולים.
בהמשך היום, אחרי שהוא ערך כמה בירורים עם המדריך, הוא חזר אלינו עם צחוק מתגלגל, שבלי להגזים  - היה מפחיד אריה :)

היום היה המרשים ביותר מבחינת נופים עד כה בטיול, וזה רק אמור להשתפר.
גם מזג האויר המשיך להאיר לנו פנים והשמש נראתה בשמים רוב היום.

בדרך לבקתת שיפטון

לקראת סוף ההליכה, קצת אחרי שעברנו את גובה ה 4000 מטר, התחלתי להרגיש כאב ראש. עד שהגענו למחנה התחזק הכאב, הספקתי להחליף כמה צבעים, והתקבעתי על צבע כחול :)

מאמץ אחרון בדרך למחנה שיפטון

למזלי התיאבון אצלי זו תכונה שלעולם אינה נפגעת, ולמרות שהרגשתי בחילה נוראית, היא השתלבה בתחושה מוזרה של רעב בחילתי :)
דחפתי משהו מארוחת הערב, כדי שאוכל להתחזק והלכתי לישון.

במבט לאחור, נוטים לזכור חוויות מהסוג הזה כ“מחזקות”, “מיוחדות”  או במקרה הטוב “לא כל כך נוראיות”.
מצד אחד, כשאני נזכר בלילה ההוא עכשיו, באמת עולה לי משהו מהסופרלטיבים הנ”ל. אבל אז, על ההר, ברגע של פיקחות, הבטחתי לעצמי - שלא חשוב מה, אני תמיד אזכור שזה היה סיוט איום ונורא!
אני אתן לעצמי את הכבוד, ואפסוק שבאמת כך היה :)

ידעתי שאם אני ארגיש ככה מחר בבוקר, אני אצטרך לרדת חזרה, דבר שבאותו הרגע לא נראה לי רעיון כל כך נורא…
לא הייתי היחיד שסבל מסימפטומים של מחלת גבהים, אבל לא ממש שמתי לב למה שקורה סביבי כדי לספר, לצלם או אפילו לזכור…

המשך יבוא…

אל בקתת אולד מוזס

היום נכנס ל”שמורת הר קניה” דרך שער Sirimon (גובה 2650 מ’) נטייל באזור השער של השמורה, ולקראת הצהריים נתחיל לעלות למחנה Old Moses (נקרא גם Judmeier Camp) ללינה (3350 מ’).

27/01/2010 – אל בקתת Old Moses

השמש האירה על המחנה הצנוע שלנו ובישרה על יום חדש של טיול.
קשה לתאר את ההרגשה, כשהמחזה הראשון שאתה רואה כשאתה מציץ החוצה מהאוהל - הוא להקת זברות, שבדיוק כמוך, עדיין לבושות בפיג’מת הטיולים שלהן!
מרוב התלהבות קמתי והתחלתי לנופף אליהן בשמחה. בשניה שהרמתי את היד הזברות החלו בבריחה  היסטרית אל תוך היער, מה שסיים את הסצינה הרומנטית והשאיר אותי עם גיל באוהל צפוף ומלא נשימות של טרום צחצוח שיניים :)

 

בוקר במחנה

 

תמיד חשבתי שזברות הן תרגיל שיווקי של בעלי גני החיות - צובעים חמורים כדי למשוך קהל בעלות זניחה של חמורים פשוטים.
זה גאוני - העור של הפיל מחוספס מדי, ולא יתפוס את הצבע, אריה יבלע אותך אם רק תהיה טיפש מספיק להתקרב אליו עם מכחול- חמור הוא חמור מספיק כדי פשוט לעמוד שם בזמן שאתה צובע אותו :)

היום היה בינוני למדי מבחינת נופים. את החלק הראשון של היום בילינו בהליכה באזור השער של השמורה, והסברים על הפרחים והסגולות של הצמחיה באיזור.
לא מעניין מידי, אבל מצחיק היה לחשוב איך בהיעדר מדע מסודר הגיעו לכל הממצאים האלה. בכל הסבר ששמענו, יכולתי לדמיין כמה כושים נהיו כחולים מלנסות לאכול את הצמח המתאים לבעיה שלהם :)

איזשהו צמח מסוג ”אדום”  סביר שלא מעט כושים טעמו אותו וחיכו לראות מה קורה להם

 

אני וגיל ניצלנו את היום בעיקר כדי להתחבר עם סמיאן.
סמיאן הוא מקומי משבט המסאי מרה, שהצטרף אלינו לטיול.
תמצית הסיפור: מדריכת טיולים ישראלית אימצה וגידלה אותו כאן בקניה, והחליטה לקחת אותו לטיול באפריקה.
בלי קשר לכל הטלנובלה הזאת, שלא ארחיב אליה כאן, הרווח היה כמובן כולו שלנו – מה הסיכוי שיצא לך לבלות שבוע עם מסאי – ועוד  אחד בגילנו!
כשאני אומר בגילנו, אני מתכוון בערך בגילנו, כי אף אחד לא באמת יודע מתי הוא נולד!

לקחנו את ההזדמנות בשתי הידיים והחלטנו שעד סוף היום נהיה החברים הכי טובים שלו.
כמו בכל משימה מתוכננת היטב הוגדרו יעדים ומדדים. המדד שבחרנו היה שעד סוף היום, אנחנו צריכים להצטלם עם סמיאן כשאנחנו מניפים אותו על הכתפיים.
ברור שאם הצלחנו להגיע למצב כזה, אז הקרח כבר נשבר ומכאן הכל ילך טבעי.
לקח לנו בדיוק את ארוחת הבוקר כדי להשלים את המשימה :)

 

שוברים את הקרח עם סמיאן :)

 

אמנם קבענו משימה ויעדים, אבל זה לא באמת הרגיש ככה, סמיאן הוא ילד בדיוק כמונו והוא שמח שאנחנו היינו בקבוצה לפחות כמו שאנחנו שמחנו שהוא היה…
כל היום הסתובבנו איתו, למדנו המון ובעיקר – מצאנו חבר חדש.

לשבט המסאי יש מנהג לחתוך את החלק התחתון של האוזן ולגלגל אות סביב חלקה העליון. למרות שסמיאן אישר שזה ממש ממש כאב, לפחות זוכים באוזן מגניבה…
הוא הראה לנו תמונה שלו בבגדים אותם הוא לובש ביום יום. בחיים לא היינו מזהים אותו – עם גלימה אדומה צעקנית – וצמידים צבעוניים.
מסתבר שלמורת רוחו, הכריחו אותו בשביל הטיול, להגיע עם נעליים גבוהות.
הוא הראה לנו את הכפכפים שהוא בדרך כלל מסתובב איתם שעשויים מ.. צמיג של מכונית :)

סמיאן הראה לנו עץ שעם הענפים שלו אפשר לצחצח שיניים. השיניים שלו, שהיו ממש לבנות הוכיחו את הטענה שזה הרבה יותר טוב מקולגייט..

 

מקומי פרימיטיבי מנקה את השיניים עם ענף

 

אמנם השיניים של המקומיים לבנות, אבל זה לא בהכרח מרמז על שאר הרגלי ההגיינה שלהם. סמיאן סיפר, שאמנם הוא מתרחץ כל יום, אבל הרבה אנשים מתרחצים פה בערך פעם בשבוע, והמבוגרים לא מתרחצים בכלל (!)
המנהג הכי דוחה של בני המסאי הוא שתיית דם של פרה מעורבב עם חלב.

טוב, נראה לי שזה מספיק קוריוזים של מקומיים להפעם…
הטיפוס היום לא היה קשה במיוחד. הגענו לקראת ערב למחנה, בו כבר היה קר. במחנה היו צריפי פח פשוטים למדי עם מיטות קומותיים בסיסיות.
כשהיגענו למחנה, סמיאן שכנראה היה צריך לעמוד ביעדים שהציב לעצמו להיום, ביקש להצטלם כשהוא מרים אותנו :)

 

שקיעה על מחנה שיפטון

 

האטרקציה העיקרית במחנה היתה חבורה של שבדיות צעירות שהגיעה לחלוק איתנו את הבקתות (אומרים שגם היו שבדים בנים שם, אבל לא ממש שמנו לב לזה).
אפילו השבדיות, שחלקן הגיעו עד למחנה עם מכנסיים קצרים, התחילו לקפוא כאן ולהתעטף במלא שכבות (מה שהפך אותן למעניינות בדיוק כמו שבדים…)  
אכלנו ארוחת ערב חמה, הצקנו קצת לשבדיות והלכנו לישון אחרי עוד יום ארוך של טיול

עם אינגה והלגה בערב שירי ארץ ישראל היפה

המשך יבוא…

בעקבות קקי הפילים

אפילו המיטה הזוגית הקטנטונת שחלקנו, והמריבות על השמיכה לא הפריעו לנו סוף סוף לישון. קמנו עם כוחות מחודשים ליום של התאפסות.

26/01/2010 – בעקבות קקי הפילים

בשעות הבוקר מדריך מקומי ערך לנו סיור בעקבות פילים.
הלכנו בשבילים שיצרו הפילים ביערות שבמורדות הר קניה, כדי ללמוד על אורח חייהם ובעיקר על מוצא פיהם (זה הטבעתי)

נכנסים ליער

למדנו איך פילים משחיזים את השנהבים שלהם, ואיך הם מתגרדים על העצים. למדנו שפילים יודעים מה לאכול כדי למנוע עצירות, שלשולים ושאר בעיות. מה שמגעיל בכל הסיפור, זה שפילים אוכלים דברים כל כך בריאים, שבריא אפילו לאכול את הגללים האיומים שלהם !?

פילים הם לא חיות אלימות, אבל מתוך התגוננות, או אם בטעות דרכת להם על החדק, הם עלולים לנקב אותך עם החיתים שלהם, לרמוס אותך עם המשקל העצום שלהם (שיכול להגיע גם ל10 טון), או כמובן לדגדג אותך למוות בעזרת החדק המגוחך שלהם.
בשל תופעות לואי פיליות פליליות אלו, הצטרפו אלינו לטיול מלווים מקומיים עם רובים שהגיעו הישר מבסיס התחמושת של גרמניה מתקופת מלחמת העולם הראשונה.

הסתובבנו קצת עם המאסף מביניהם, שלא בטוח אהב את כל החוכמות שלנו.
הוא לא הפסיק התעקש שהוא לא צייד פילים, ושאין שום תרחיש שאנחנו יכולים לארגן בו הוא ירה בפיל.
הוא מעולם לא טעם פיל, לא הכין ספה מעור של פיל, והבית שלו לא בנוי מחדקי פילים!

במקרה שפיל יתקוף אותנו, הוא ינסה להפחיד אותו עם יריות באויר. ואם זה לא ילך, הוא פשוט יצפה בפיל משמיד אותנו. אחרי הכל – אנחנו אלה שבאנו לבית של הפילים...
הוא חזר ושינן שהוא אוהב את הפילים והוא כאן כדי להגן עליהם.

אנחנו עם צייד הפילים המיומן שזכה לכינוי ”אימת השנהבים”

חוץ מסיפורי גללי פילים, ראינו ביער כל מיני תופעות מעניינות כשהבולטת בהן ששלטה ביער, היתה סוג של פיקוס שגדל כטפיל על עצים אחרים. ממש ניתן היה לראות איך גזע העץ המארח מציץ מתוך חיבוק הדב של הפיקוס. מה שמפגר בכל הסיפור, זה שאחרי כמה זמן, הפיקוס חונק את העץ המארח, ואז שניהם מתרסקים ומתים...

עוד אורח ביער הפילים (תמונה: יואב גז)

מיער הפילים המשכנו לנסוע לכיוון שער סירימון של שמורת הר קניה. בדרך עברנו בנניוקי וביקרנו בשוק המקומי.
השוק היה עמוס ומטונף, אבל היה חוויה מעניית. חוץ מהדוכנים שמרכולתם היתה זרוקה על הרצפה, החנויות הרבות שהיו בעיר נראו כמו שוק אחד גדול. באותה החנות אפשר לקנות שעון, נייר טואלט, מגרפה או עז.
נחמד היה לראשונה להסתובב בין המקומיים ולראות את חיי היום יום שלהם.

אשה ”נניוקית” סוחבת שק תפוחי אדמה, ושק ילדים - נניוקי

 

אשה ”מניוקית” תולה כביסה

המשכנו בדרכנו לכיוון שמורת הטבע כשבדרך עצרנו בקו המשווה. על הקו עשינו את ניסוי המים המסתובבים, בו 20 מטר מצידו האחד של הקו מים מתנקזים עם כיוון השעון, ומצידו השני נגד.
או בקיצור, אטרקציה מפוקפקת למדי...

סמיאן בקו המשווה עם ערכת הניסוי

 
משם המשכנו דרך שדות התה, וכל מיני כפרים שכוחי אל כדי להגיע לשער שמורת הטבע של הר קניה.

משועממים באמצע הדרך

הגענו לשער סירימון והקמנו מאהל באמצע היער. מכאן נפרד מהרכב ונמשיך רגלית עד לפסגת ההר. אכלנו ארוחת ערב זריזה שהכינו לנו הטבחים, וישבנו סביב מדורה כדי לשבור את הקרח בין חברי הקבוצה.
למדנו למי כדאי להצמד אם רוצים לקבל הקלות במשכנתא, למי לפנות אם מתפצלחת לך הברך, ולמי פשוט לא להתקרב :)

מחר סוף סוף מתחילים לטפס!

נוחתים באפריקה

בעזרת התירוץ המנצח של חגיגת מסיבת סוף הרווקות של גיל, הצטרפנו שנינו לטרק מאורגן של חברת “אקו טיולי שטח” לטיפוס על הר קניה!

הר קניה הוא ההר שני בגובהו באפריקה ומתנשא לגובה של 5,199 מטר. (הראשון הוא כמובן הקילימנג’רו המפורסם).
אנחנו היינו הצעירים בקבוצה שמנתה 18 איש, כשהמבוגר ביותר בן 63(!)
למרות החששות מתווך הגילאים של הקבוצה, ובעיקר החשש שלי שגיל ישניא אותנו על הקבוצה תוך יום :) , השונות בקבוצה היא ללא ספק אחד הדברים שעשו את המסע הזה לכל כך מרתק.

25/01/2010 - יוצאים לדרך!

טסנו בטיסה איומה עם connection ארוך כל כך בשדה התעופה של אדיס אבבה. שדה התעופה באדיס מזכיר את התחנה המרכזית בתל אביב - רק שלאוטובוסים יש כנפיים, ולכושים אין ידיים (סתם – יש להם ידיים, אבל משום מה הצחיק אותי לכתוב שאין..)

על פני השטח לא קרה פה שום דבר מעניין, אבל מי שהקשיב טוב טוב, יכול היה לשמוע איך בתוך הגופים הלבנבנים שלנו מתרחשת מלחמה - כשטריליוני חיידקים אתיופים משחקים “תופסת נוגדנים” עם הגוף שלנו :)
עם כמות החיסונים שקיבלנו זה לא ממש היה כוחות, וכמסורת האדם הלבן באפריקה, המקומיים מובסים ומפנים את דרכם.

נחתנו בניירובי, אליה עוד נחזור, כדי לפגוש את הצוות המקומי שלנו מהחברה (המצויינת) Gametrackers, שמדריכה באיזור גם טיולי ספארי וגם טרקים:
http://www.gametrackersafaris.com/
עלינו על מעיין משאית שהוסבה לשמש כאוטובוס-שטח, והתחלנו לנסוע לכיוון הר קניה.

הנסיעה הארוכה, למרות שלא כללה אטרקציות מיוחדות, היתה מרתקת – מבחינתי זה הרגיש כאילו נחתנו בכוכב אחר.

איש בר מזל חוזר הביתה עם “מציאה”

בתוך השכונות של ניירובי בהן נסענו היה בלאגן לא נורמלי - כמויות לא הגיוניות של אנשים כשרובם רובצים ללא מעש בכל פינה.
מעט האנשים שכן נראו עסוקים התחלקו לשלוש קבוצות:
הקבוצה האחת כללה אנשים שמתקנים מכוניות שלא נראה שאי פעם יתניעו.
בקבוצה השניה היו אנשים שכולם הציעו למכירה בדיוק את אותה הספה, ובקבוצה השלישית - כמובן – קבוצת מוכרי הקולה.

פאתי ניירובי – סוג של עזה…

אחרי 10 דקות של נסיעה משדה התעופה, פתאום ראינו מרחוק להקה של ג’ירפות מסתובבות כאילו היו חתולי רחוב – ברוכים הבאים לקניה!

ככל שהתרחקנו מניירובי, והתקרבנו לאיזור הר קניה התחלפה הצפיפות הנוראית של ניירובי במרחבים גדולים של שדות ירוקים. השדות הם בעיקר שדות קפה, תה ואננסים – שדות אינסופיים של אננסים!

מחוץ לעיר פחות רגילים לראות תיירים, ובכל מקום בו עברנו משכנו תשומת לב.
מהר מאד גילינו שהקנייתים (לפחות אלו שמחוץ לעיר) משוגעים על ניפנופים! נופפת להם מהחלון לשלום – עשית להם את היום.
מצד שני – כשמצלמים אותם מבלי לנופף - הם עלולים להתעצבן :)
מאותו הרגע גיל מונה למנופף ראשי – הוא נופף, וכשהם באקסטזה, ולפני שיש להם הזדמנות למחות - אני מגיח לצלם!

עוד קורבן תמים של שיטת “נופף-צלם”

במהלך הנסיעה עצר אותנו סוחר שהציע לנהג לקנות שור במחיר מציאה של 200 דולר.
בהמשך עצרנו לאכול ארוחת צהריים שהוגדרה כ“כללית”.
כשגילינו שאננסים בגודל הראש שלנו עולים פחות מדולר, הארוחה הפכה לארוחת אננסים!

ילדים סקרנים מדמיינים מה יהיה הטעם שלנו מבושלים ברוטב אננס (מממ… אננס)

בהמשך נגלה לעינינו ההר שלשמו הגענו עד הלום – הר קניה.
בדרך כלל בשעות היום פסגת ההר מכוסה בעננים, ולא ניתן לראותה. אבל לכבודנו העננים התפזרו וזכינו לראשונה לראות את הר הגעש העצום. קוטרו של ההר הוא כ50 קילומטר.

הר קניה מציץ מן האופק

את היום הארוך הזה שהתחיל עוד בתל אביב סיימנו בLodge נחמד מאד בשם Castle Forest Lodge:
http://www.castleforestlodge.com/
טרפנו את ארוחת הערב הטעימה שהגישו לנו, ושבאנו לצאת לבקתה, הציע אחד מעובדי המקום ללוות אותנו. כשסרבנו בנימוס, הוא הסביר שמסתובבים במקום פילים, ולכן כדאי לנו שילוו אותנו.
הבחור לא צחק, ומסתבר שלפני שבועיים פיל הרג אשה ואת הילדה שלה ממש פה בLodge!
http://abcnews.go.com/Travel/wireStory?id=9507524

עייפים מאד, התקלחנו במים שהורתחו במדורה, כשהמים רוב הזמן רותחים בצורה שלא מאפשרת להכנס, או קפואים מידי. מכיוון שזאת המקלחת האחרונה שלנו, לפחות לעוד 6 לילות, לא היינו בררנים מידי :)

המשך יבוא…

שוויץ 2009 - יום 13

13/10/2009 – ברן

יחסית להיותה עיר, ברן לא נוראית בכלל וכיף להסתובב ברחובות היפים שלה.
אחת האטרקציות הידועות של העיר היא שפע המזרקות העתיקות המפוזרות בכל פינה.
גולת הכותרת של המזרקות היא פסל-מזרקה של ענק שזולל את ילדי העיר.
אני לא בטוח מה המשמעות ההיסטורית של הפסל, אבל הפרשנות האישית שלי שופכת אור על הסיבה לכך שהמקומיים פה נראים כל כך מאושרים:
כולם מכירים את הבעיה - יש את הגיל הזה, בו ילדים מפסיקים להיות חמודים, ומתחילים להיות קוץ בתחת – יש לי הרגשה שבברן מצאו לזה פיתרון…

ילדים שוויצרים מרירים – לפחות 70% מוצקי אדם

ויתרנו על סיור בפרלמנט השוויצרי, מכיוון שלא היה היום סיור באנגלית.
בגלל שעיקר התיירות עכשיו היא תיירות פנים, וגם ככה מדברים במדינה הזאת ביותר מידי שפות, יש סיור באנגלית רק פעם בשבוע.

פרוטוקול אופייני של הצבעה בפרלמנט השוייצרי: 

”להתעשר על גב התעצמות הטרור העולמי” – בעד

  “לאפשר רצח של מיליוני יהודים” - נייטרלי

הסתובבנו בשווקים הצבעוניים של העיר וקנינו כל מיני שטויות שבאותו הרגע נראו מאד נחוצות.

מלפפונים שויצרים ושאר ירקות במסדר בוקר

בברן יש שעון שאמור להיות מרשים ודומה לזה שבפראג. לא זכור לי שהתרשמתי במיוחד מהשעון בפראג ובכל מקרה – השעון מכוער ומיותר למדי..
גם הסיפורים וההמצאות על כך שהשעון הזה היה ההשראה של איינשטיין בחקר תורת היחסות לא הוסיפו לשעון יותר מידי. מקווה שיסיקו פה מסקנות ובביקור הבא שלנו יוצב כאן פסל של ענק שזולל שעונים…

ברן, ברקע – שעון מטופש

ציף ציף – עוד מזרקה בברן

במוזיאון ההיסטורי של ברן, ביקרנו בתערוכה הקבועה של אלברט איינשטיין.
התערוכה היתה הפתעה נהדרת, ואסור לפספס אותה בשום אופן.
חוץ מסיפורים מעניינים על חייו של איינשטיין, שהיה אדם די מגניב בפני עצמו, היו בתערוכה הסברים אינטראקטיביים מעניינים על חלק מהתיאוריות והגילויים שלו.
בין הייתר למדנו על תורת היחסות הפרטית, הכללית, מסעות בזמן, והכי חשוב – איך להפוך מאות אלפי יפנים לאבקה!

יהודון מתעסק עם קטינה באמטלת ניסוי בעניין מהירות האור

משם המשכנו אל ה-Münster של ברן. כנסיה נחמדה ובה מגדל שאליו ניתן לטפס ברגל ולהשקיף על העיר.
הטיפוס החזיר אותי לילדות, וממש לא בגלל שגדלתי בברן. כבר כשהתקרבנו לקומות העליונות תקף אותי פחד גבהים – הרגשה שכבר הספקתי לשכוח.
לדעתי יש לי “פחד גבהים אורבני”, כי בכל מה שקשור לטבע, אני ממש לא מפחד… מוזר…

berner münster – פחד גבהים אורבני

לסיכום - מומלץ לבקר בברן, העיר באמת נעימה, ולא כל כך דומה לערי בירה אחרות באירופה בהן יצא לי לבקר.

המשך יבוא…

שוויץ 2009 – יום 12

12/10/2009 – טעימה איטלקית

היום עשינו טעימה מטיצ’ינו - הקנטון האיטלקי של שוויץ .
כשאני אומר טעימה, אני לא מתכוון באופן מטפורי, אלא יותר באופן פטיפורי...
לא צריך להתבייש.. באנו לפה במטרה ברורה לאכול אוכל איטלקי!
ככל שקראנו במדריך על האיזור, לא הצלחנו למצוא שום סיבה טובה לבוא דווקא לכאן ולא לאיזור שוויצרי אחר, אבל בשם הגיוון בלבוש של “אוירה של איטליה” הכרענו את הכף.

 בונג’ורנו פרינצ’יפסה

בבוקר הסתובבנו בלוקרנו. הריחות והשפה האיטלקית אכן נתנו הרגשה שונה (מעיין דיגדוג\גירוד\קרקור באיזור הבטן).
האטרקציות בעיר הן כנסיה, טירה קטנה, כיכרות וכרגיל אגם עצום ויפה.
שוטטנו להנאתנו ברחובות בין פיצריה אחת לשניה.

איטלקי משועמם ב-Locarno

משם המשכנו לLugano, בירת הקנטון. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את Lugano זה: כמו Locarno, רק יותר גדולה כשהתוספות על הפיצות כאן אולי קצת יותר מגוונות…

 ביקור בשוק ב-Lugano הצבעונית

שוב הסתובבנו בעיר בעקבות האטרקציות התורניות – כנסיה, פסל וכו..
הרחובות היו מלאים בתיירים והיתה אווירה נעימה של חופש.
השמש יצאה ומזג האויר היה מושלם. ניצלנו את ההזדמנות כדי לשכב על הדשא בפארק היפה של העיר על שפת האגם.

יום מנוחה בניחוח איטלקי

זלילת הפיצות והגלידה יכלה רק לדחות את הקץ לקראת האטרקציה המרכזית של היום  – ארוחת הצהרים!
אחרי התלבטות קלה, בחרנו במסעדה שהומלצה על ידי ה-Lonely planet והיתה במקום אסטרטגי על אחת מכיכרות העיר היפות.

אין כמו הסלט האהוב עלי ביותר סלט קפרזה בצבעי הדגל האיטלקי כדי לעורר את התאבון (שבמילא היה ערני היום יתר על המידה). ריזוטו פטריות מדהים, ורביולי בשר פיקנטי כיכבו בארוחה לצד בקבוק יין איטלקי טעים.
המטבח האיטלקי אמנם פשוט יותר מהצרפתי, אך לטעמי אינו נופל ממנו.

אילו חיים שלוים יש להם פה, כל כך רחוקים מהחיים בישראל… 
בדיוק כאן כל כך קל לראות שמה שקובע את אורח החיים הוא לא המקום או הנסיבות, אלא האנשים. אם במקום שוויצרים ואיטלקים היו יושבים כאן יהודים וערבים, הכל היה משתנה. אלו היו רוצים להתפלל דווקא על שפת האגם של האחרים, ואלה מנגד, היו מתפוצצים בפיאצות בתחושת שליחות אלוהית מפגרת..

לא ממש הבנתי איך הגיעו אדמות איטלקיות או צרפתיות לידי השוויצרים, אבל בכל מקרה, אהבתי מאד את הפתרון של לשפוך יין במקום לשפוך דם…

 

אגם Lugano

את Lugano היפה עזבנו כשלפנינו נסיעה ארוכה לכוון Bern.
בדרך, כשעברנו באיזור גבוה, תפסה אותנו סופת שלגים שאמנם לא נמשכה יותר מידי זמן, אבל הספיקה לכסות את האיזור בשלג.

הגענו לBern לקראת ערב, והתמקמנו ב-Backpackers המקומי שהיה מעולה מכל הבחינות, והכי חשוב גם מבחינות המיקום והמחיר (108 sfr לחדר עם מקלחות משותפות).
http://www.bernbackpackers.ch/
במקום היו מכונות כביסה, מטבח משותף עצום ומאובזר, וחדר כיף עם טלויזיות וספרים.

המשך יבוא…