כן דובים וכן יער - ברוכים הבאים לקולורדו

ממואב המורמונית יצאנו בדרכנו מזרחה לכיוון קולורדו. קולורדו היא המדינה בעלת הגובה הממוצע הגבוה ביותר בארה"ב ונדמה שכל הנסיעה בכיוונה היתה עליה אחת גדולה. אחרי כשבועיים של נוף מדברי היה נחמד לראות קצת יערות וצמחים. התחנה הראשונה שלנו בקולורדו היתה בפארק Colorado National Monument. הפארק נמצא באזור הביניים בין נוף מדברי ממש כמו ביוטה לנוף היותר אלפיני של מערב קולורדו. בדומה לפארקים ביוטה, גם כאן מסלולי ההליכה הובילו אותנו סביב מבנים מיוחדים שהמים והרוח שחקו בקרקע הסלעית.

Colorado National Monument

בביקורנו בפארק פגשנו ריינג'רית נרגשת שספרה לנו שבדיוק השבוע התעוררו מיליוני לטאות ממינים שונים משנת החורף שלהן. היא הדריכה אותנו היכן לחפש את הלטאות הנמרצות ואיך לאתר אותן. למרות שעשינו בדיוק ההפך מכל מה שהריינג'רית אמרה כדי להתחמק מהזוחלים הארורים - נתקלנו באינספור לטאות בכל מיני צורות וגדלים. הלטאה המיוחדת והגועלית מכולן אותה הצלחנו לאתר היא לטאה צהובת ראש מכוערת במיוחד.

שמן של חצי מהעיירות באזור מסתיים בSprings בשל נביעות רבות שיש באזור. אנחנו ישנו בעיירה Glenwood Springs במוטל של פולני פטפטן שמאד רוצה לבקר בישראל אבל מפחד מצבא של נשים פלסטיניות בהריון עם חגורות נפץ. למחרת עשינו מסלול יפה לHanging Lake - אחרי עליה של כשעה וחצי מגיעים לאגם יפיפה ומבודד שממנו נופלים המים במפל במורד ההר.

Hanging Lake

הסנאי החושב

בהמשך המסלול יש מפלים שנופלים על ערימת שלג גדולה שנשארה מהחורף. במסלול ראינו מעט מאד אנשים - כולם מקומיים ומאד נחמדים. אשה אחת שמגיעה לאגם כל יום "כדי לחשוב" המליצה לנו על מקומות נוספים לטייל באזור.

חוץ מבהרים שלה, קולורדו מפורסמת גם בבירות שלה וגם בדובים שלה. קולורדו היא המדינה עם הכי הרבה מבשלות בירה בארה"ב. אמנם ראינו המון בירות טעימות ומבשלות, אבל אפילו לא דב מחורבן אחד...
מכאן נמשיך לאספן - עיירת הסקי היוקרתית ביותר בארה"ב. בדרך דרומה לכיוון אספן מצאנו מסעדה נפאלית נחמדה בשם Nepal לחובבי המטבח ההודי שעוברים באזור.

תודה מיוחדת ונטולת גלוטן לצליאק שעזר לנו בתכנון הפרק הזה (והבא) בטיול. נ.ב: צליאק - הבירות כאן באמת טעימות בדיוק "כמו שאומרים" ;)

על מורמונים, קשתות ועששת

האזור המדברי של מזרח יוטה מיושב בדלילות רבה - שלא לומר נטוש. התושבים הלבנים הראשונים שהתיישבו באיזור לפני 200 שנה היו מורמונים שנתנו לעיירות שמות תנכיים מצחיקים כמו Moab. מאז ועד היום, תמיד מצאו התושבים דרך מקורית להתפרנס. בהתחלה שימש האזור כתחנה בדרך מערבה על נתיב המסחר של נהר הקולורדו, בשנות החמישים נמצא כאן אורניום שמשך לכאן תעשיה שלמה של (שי)כורים. בינתיים הסתיימה המלחמה הקרה והרעיון הכללי של שואה אטומית התחיל להראות לאמריקאים פחות ופחות קסום. האורניום חזר להיות שווה כמו סתם אבן והרבה נטשו את האזור. מאז שנות השבעים התחילו להבין את הפוטנציאל התיירותי של האזור בכל מה שקשור לספורט אתגרי - יש כאן נופים מרהיבים ותופעות גאולוגיות מיוחדות. באים לכאן כדי לטפס על צוקים, לנסוע בג׳יפים, לעשות ראפטינג, בייס ג׳אמפינג וסתם כדי לטייל בטבע.

הפארק המפורסם ביותר באזור מואב הוא Arches National Park - בו כוחות הטבע יצרו בסלעים המדבריים צורות של קשתות (או חורים - תלוי בעיני המתבונן).

קשת או חור - תחליטו בעצמכם

Landscape Arch

בפארק הקשתות עשינו מסלול יומי די ארוך בשם "Double O Arch". המסלול אמנם לא לגמרי מסומן ולפעמים צריך לחפש את המשך הדרך וכולל טיפוס על סלעים מגושמים ולא מאוזנים, אבל הוא שווה כל רגע - ללא ספק המסלול היפה ביותר שעשינו בינתיים בארה״ב.

לא הצלחנו לקבל הסבר מניח את הדעת מדוע דווקא באזור הפארק הזה נוצרה תופעת הקשתות - המדבר של יוטה נראה כולו אותו הדבר, אך בשטח מאד מצומצם, יצרו איתני הטבע חורים משונים המזכירים קשתות. למרבה המזל אני מכיר תופעת טבע דומה מאד שיכולה לתת הסבר אלטרנטיבי. בפה שלי יש הרבה שיניים - כולן בריאות חוץ משן אחת בה חצבו החיידקים פארק לאומי פופולארי מאד מלא חורים וקשתות. למה דווקא השן הזאת? למה רק אחת? רופאי השיניים המלומדים יסבירו לנו שמדובר במשהו שאי אפשר לראות, אבל קוראים לו "עששת". אני לא רואה מניעה להשתמש באותו המונח גם בתחום הגאוגרפיה - מעתה יש לומר - פארק העששת.

Double O Arch - עששת של הטבע

כוחות הטבע ממשיכים לעצב את הקשתות ולפני מספר שנים חתיכת קשת במשקל כמה עשרות טונות התרסקה מטרים בודדים ממטיילים שעברו באיזור. המסלול לקשת הזאת נסגר, אך יש אינספור מסלולים בהם אפשר לעבור ממש מתחת לקשתות מאסיביות. מסלול נוסף שמומלץ לעשות הוא מסלול לקשת שנקראת Delicate arch. אנחנו רק הגענו לתצפית על הקשת והשארנו את המסלול שמגיע ממש עד אליה לפעם הבאה - בתקווה שהיא לא תתרסק עד אז...

Delicate Arch

עוד פארק יפה באיזור מואב הוא Canyonsland National Park המפורסם במגוון התופעות הגאולוגיות המעניינות שבו. בפארק הגדול מספר מסלולי הליכה נחמדים המשקיפים אל העמקים. באופן אירוני, דווקא תקופת כריית האורניום הנרחבת באיזור היא זאת שאיפשרה את קיום הפארק היפה הזה. ללא תשתית הכבישים היקרה שמימנו החברות שחיפשו אורניום באזור המבודד והבעייתי הזה, לא היינו יכולים היום להנות מנופיו...

ממואב המשכנו מזרחה לכיוון קולורדו והרי הרוקי. על קולורדו - בפוסט הבא...

ארבע מדינות ופינה אחת

עזבנו את ניו מקסיקו ונסענו צפונה לכיוון קולורדו והאתר הארכיאולוגי Mesa Verde. התחזית לאיזור כולו היתה כפור ושלג למשך השבוע הקרוב, אבל החלטנו בכל זאת לנסות את מזלנו. הנסיעה בשלג היתה בהתחלה מגניבה, אבל כשנערם קרח על הכביש זה התחיל להיות קצת מפחיד. בנסיעה זהירה הגענו לפתח האתר ושאלנו את השומר בכניסה בספקנות אם יש לנו מה לעשות כאן במזג אויר כזה. השומר משך בכתפיו ואמר שהריינג׳רים נמצאים בשטח ומעבירים סיורים כרגיל - מה יש להפסיד... אחרי נסיעה די ארוכה בתוך האתר המושלג, השלג נפסק ועד שהגענו לחניון, כאילו בהזמנה יצאה השמש והזכירה לנו שיום בחוץ. התלבשנו טוב ויצאנו בעקבות ריינג׳ר נחוש לתור את אתר מגוריהם של אנשי האנסאזי מלפני 1400 שנה. הכניסה לעתיקות היא בליווי ריינג׳ר בלבד וכרוכה בטיפוס בסולמות עץ. ה״ממלכה״ העתיקה בנויה כולה בתוך סלע ושמורה במצב מעולה - הסיור היה מרתק.

למרות כל הטכנולוגיה והשיטות, לארכיאולוגים קשה מאד לדעת מה באמת היה סדר היום בתקופה הזאת ואפילו מה היה תפקידו של כל אחד מהחדרים במבנים המשונים הללו. מרבית התגליות על אנשי האנסאזי נתגלו דווקא בעזרת מחקר אנתרופולוגי של מספר קבוצות אנשי פואבלו מודרניים. במשך כמעט 20 דורות מאז ההתיישבות במסה ורדה העבירו אנשי האנסאזי את אמונותיהם ומנהגיהם מאב לבן. מנהגים רבים נשתמרו כך שהאנתרופולוגים יכלו לשחק בטלפון שבור עם אנשי האנסאזי ולהסיק מסקנות פחות או יותר מבוססות לגבי חייהם של האנשים הללו.

אחרי כשעה בשמש החליט מזג האויר שמספיק וכמות של שלג החלה לרדת עלינו כאילו כדי ללמד אותנו על חייהם הקשים של מתיישבי מסה ורדה הקדמונים. בהתחלה הריינג׳ר החרוץ התעלם מהמצב והמשיך בסיור כרגיל. כשהוא הבין שהקבוצה הקטנה כבר לא ממש מקשיבה הוא שחרר אותנו אל הסולמות המובילים חזרה לחניון. כמעט בן רגע נהיה ממש קפוא ובגלל השמש השקרנית לא הבאנו כפפות. עם ידיים כואבות מקור טיפסנו בסולמות העץ ממש כמו ילדי אנסאזי בחורף וברחנו לאוטו החמים שלנו.

שלג על העיר

בררררר

ריינג׳ר נחוש - העסקים כרגיל

ממה שיצא לנו לראות האנשים בקולורדו ממש נחמדים. ישנו כאן בעיירות קטנות ונחמדות, טעמנו בירות של מבשלות קטנות והתערבבנו קצת עם המקומיים. ערב אחד ישבנו בפאב בו הופיע זמר קאנטרי ששר שירי ערפדים כשכל המקומיים הכירו את המילים. כשישבנו בדיינר אחד בזמן שבחוץ סופת שלגים ניגשה אלינו זקנה חביבה שישבה עם בעלה הקאובוי והציעה לנו להשאר לישון בעיר ולא לנסוע בשלג. עוד נחזור לחלק הצפוני של קולורדו בהמשך - בינתיים קופצים שוב ליוטה.



בדרך ליוטה עצרנו באתר קיטשי ומטופש שהאמריקאים משום מה מאד מתרגשים ממנו. ה-Four Corners היא הנקודה היחידה בארה״ב בה גבולות של ארבע סטייטס נפגשים בנק׳ אחת - קולורדו, יוטה, ניו מקסיקו ואריזונה. ממש להזיל דמעה מרוב התרגשות...

לרקוד על ארבע מדינות

משם המשכנו ליוטה לביקור קצר ב״עמק המונומנטים״ - Monument Valley. באיזור הזה של יוטה נוצרו פסלי אבן וחול באמצע המדבר. השמורה נמצאת בשטח של שבט הנבאחו ולכן מנוהלת בצורה אינדיאנית (שזאת המקבילה ל״בצורה ערבית״ של אמריקה)... השמורה מאד יפה וכיף פשוט לשבת לפיקניק מול הנוף המונומנטלי. מכאן נמשיך צפונה אל הפארקים של מזרח יוטה. נתראה בפוסט הבא.

Monument Valley

Round 1 - Fight!

על פיצוח הנאצ׳וס וביקוע האטום - ניו מקסיקו

גם בקליפורניה וגם באריזונה היה לאוכל המקסיקני מקום של כבוד על מדפי הסופרים ובמסעדות - בניו מקסיקו כבר יש יותר בוריטו מאנשים. סנטה פה היא בירת ניו מקסיקו, בירתה הקולינרית של האזור ואחת הערים המגניבות שיצא לנו לראות בטיול. בעיר לקחו ברצינות את שימור ההיסטוריה הארכיטקטונית של אנשי הפואבלו והעיר כולה בנויה בצבעים ובסגנונות שמזכירים את בתיהם של הילידים האמריקאים.

סנטה פה - בניה בסגנון הפואבלוס

העיר מלאה בגלריות פסלים ואומנות מנקרות העיניים. מספר פעמים היינו צריכים להזכיר לעצמנו שאיננו אמריקאים עשירים ושהחפצים המוצגים לראווה אינם בהישג ידינו. הסתפקנו בקניית דברים כמו שרשרת העשויה תירס ומזונות כמו בוריטו שהגיע מגן עדן. המטבח כאן מלא בשעועית, אבוקדו, צ׳ילי ותירס בצורותיו השונות. כאן לא שואלים אם תרצה את התבשיל שלך חריף, אלא רק שואלים: ״ירוק או אדום?״. בעיר יש גם חנות שוקולד קטנה שמפורסמת במשקאות השוקולד המריר והחריף שלה. משקה ה״אנסזי״ שלהם הוא כנראה השוקולד הטהור ביותר שטעמתי בחיי. בעל המקום היה מאושר עד הגג שבחרתי במשקה טהור וחריף - היחיד ללא ממתיק ואפילו פינק אותנו בשוקולדים חינם.

שרשרת תירס - אומנות לעניים

שוקולד טהור עם צ׳ילי בנוסח אנסזי

ביקרנו במוזיאון המעניין להיסטוריה של סנטה פה בו למדנו על דיכוי הילידים על ידי הספרדים. הספרדים הטילו מיסים בצורה של עבודה ואף החליטו לנצר את האינדיאנים המסכנים. הספרדים תלו כל מי שדבק בדתו באשמת כישוף. כפי שלא קשה לחזות, באיזשהו שלב יקום אינדיאני חמום מח שלא יאהב את זה... לאינדיאני שלנו קוראים פופאי. ב1680 דהר פופאי בין כל הפואבלוס עם ערימה של חבלים מלאי קשרים. בכל בוקר יתירו אנשי הפואבלו קשר אחד בחבל שברשותם. ביום בו הותר הקשר האחרון - מסתערים על סנטה פה! וכך היה. האינדיאנים ניצלו את העדר הצבא הספרדי ושחטו את כל המתיישבים הספרדים שנשארו. במוזיאון או באינטרנט לא צויין אם הם אכלו את גופות הספרדים - אבל מספיק לראות תמונות שלהם כדי להבין שכנראה שכן :)

בסנטה פה שוב מצאנו דיל מעולה לווילה עם מטבח (שבנויה בסגנון הפואבלו כמובן) ואין ספק שזה היה המקום המפנק ביותר בו ישנו בטיול כולו. למרות שבכל יום דחפנו בוריטו בצהריים עדיין נשאר לנו כוח לבשל. הכנו כאן פלפלים ממולאים ואפילו מילוי בוריטו בייתי לטיולים בהמשך הדרך. ביום בו הגענו לכאן היה לי כאב בטן רציני שעלה לי בפספוס של טאקו, נאצ׳וס או עוד בוריטו מגן עדן - במשך כמה שעות נראיתי כך:

מבצע אתחול מחדש של הקיבה

המטבח שלנו בסנטה פה

ממולאים בהשפעת הבישול המקומי

בוריטו טיולים בייתי

מסנטה פה המפנקת נסענו אל ״העיר שלא הייתה״ - לוס אלאמוס. לוס אלאמוס הוקמה בתחילת שנות הארבעים ושימשה בתור חוד החנית של פרוייקט מנהטן המפורסם. מדענים ופרופסורים מובילים נעלמו מעל פני האדמה ועבדו כאן במרץ על פצצת האטום. הכל התחיל בסוף שנות השלושים עם פרוץ המלחמה - שני מדענים שכנעו את אלברט איינשטיין להצטרף אליהם במכתב בהול לנשיא דאז פרנקלין רוזוולט. במכתב הוזהר הנשיא שלפי המחקרים האחרונים פצצת אטום אפשרית ויתכן שהיא בהשג ידם של המדענים הגרמנים. כדור השלג התחיל להתגלגל והבהלה לאורניום הזכירה את הבהלה לזהב של המאה הקודמת. כיום בלוס אלאמוס ישנה מעבדת מחקר בנושא מצויידת במאיץ חלקיקים שמקדמת שימוש באנרגיה אטומית למטרות שלום (לפחות זה מה שהם אומרים...). במקום מוזיאון גדול ועשיר בנושא הפצצה והפיזיקה שמאחוריה.

Fat man - הפצצה שהפכה את נגאסקי לאבקת וואסאבי

בתור מי שחוטא בקריאת חוברות לימוד בפיזיקה בזמנו החופשי ועוד מהילדות נמשך לדברים שמתפוצצים, המוזיאון היה פשוט מרתק. בילינו שם מספר שעות עד שהנמלה קילפה אותי מהמקום. אם נשים רגע בצד את מאות אלפי הנשים והילדים שהאמריקאים טיגנו בהירושימה ונגאסקי יחד עם הדיון המטריד לגבי האם זה באמת היה הכרחי, דבר אחד חייבים לומר לזכות פצצת האטום: מאז ההפצצה האיומה לא היו עוד מלחמות בסדר גודל קרוב למה שהיה במלחמת העולם השניה - מלחמה שהדיה משפיעים על חיינו עד היום. המלחמה הבאה בקנה מידה עולמי - כנראה תקרא כך: מלחמת העולם III - המלחמה האחרונה - עכשיו ב3D.

לפני שסיימנו את ביקורנו הקצר והטעים בניו מקסיקו, ביקרנו בעוד אתר ארכיאולוגי של אנשי הפואבלו - Bandelier National Monument. באתר זחלנו קצת במערות של אנשי הפואבלו ולמדנו עוד קצת על חיי היום יום שלהם. על עיר די מטורפת של אנשי הפואבלו החצובה כולה בסלע תוכלו לקרוא בפוסט הבא.

משחקים ״סולמות וחבלים״ עם אנשי הפואבלו